נזכרתי. אני שונאת את החורף. גשם יכול לרדת כמה שהוא רוצה כשאני בבית, אבל שיישאר בעננים כל עוד אני בחוץ.

ביום ראשון עוד הצלחתי להתחמק מהגשם, אבל ביום שני הגשם תפס אותי במלוא עוצמתו. אחרי משמרת ארוכה של 9 שעות של דיבור אינסופי עם אנשים, הלכתי ללימודים בחוסר חשק. ירדתי בתחנה ואמרתי לעצמי שיש לי מקסימום 5 דקות ללכת, ולמרות שהיה מבול ולא הייתה לי מטריה, אמרתי לעצמי שלא נורא, זה לא כל כך הרבה ללכת, ואם יהיו מספיק סככות בדרך אני גם לא ארטב. בפועל טעיתי, זו הייתה הליכה הרבה יותר ארוכה בערך רבע שעה, ולא היו מספיק סככות בדרך. הייתי צריכה לקחת עוד אוטובוס עד לשם.

אבל בסוף הגעתי לשיעור. אין לי יותר מדי מה לספר, רק כשהייתי ממש עייפה ובשעה 8 בערך נכביתי ולא הייתי מחוברת לעולם עד שהסתיים השיעור ב-9. כמובן שתפס אותי הגשם שוב כשיצאתי מהשיעור. לא היה לי כוח לעשות את הסיבוב עד תחנת האוטובוס בצד השני של הכביש, אז לקחתי מונית.

אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר על זה, אבל נהג המונית התחיל לספר לי על זה שאין לו טלפון נייד, אין לו טלוויזיה בבית, ואין לו מחשב. שלא נדבר על פייסבוק. כששאלתי אותו אם יש לו פייסבוק הוא הביט בי במבט מזלזל ואמר לי שהוא מרחם על אנשים שיש להם פייסבוק. שאלתי אותו איך הוא חי ככה והוא אמר שבקלות. שאם רוצים להשיג אותו (לדוגמא הוא סיפר לי על ההפקה של האח הגדול שחיזרה אחריו בשל המוזרות שלו כנראה) מתקשרים לבית של ההורים המבוגרים שלו, והוא בכלל נשוי עם ארבעה ילדים. עשינו דיון על למה אני צריכה פייסבוק, ולמה אני צריכה טלפון נייד. הייתה שיחה מעניינת, במיוחד כי הצלחתי לקלוט דרך השיחה שהוא בן אדם טוב. הוא גם הציע לי לשדך לו נוסע אחר שלו, הוא אמר שהוא גם נראה שקט כמוני. תהיתי עד כמה שני שקטים יכולים להסתדר ואמרתי לו ששני שקטים יכולים לשעמם אחד את השניה. הוא אמר שאולי הוא מים שקטים חודרים עמוק. אז אמרתי לו שאולי גם אני ושזה שאני לא חושפת הכל, לא אומר שאני באמת ש קטה. אחרי שעברנו את השלב של השידוכים, הוא גם ייעץ לי לגבי קריירה. הוא אמר לי שאני צריכה לעשות דברים עם הידיים. אין לי מושג איך הוא הגיע לזה, כי אני ויכולת טכנית זה כמו שמן ומים, אבל לפחות הוא לא אמר לי כמו כל השאר שאני צריכה לעבוד עם ילדים. שילמתי לו את ה-40 שקלים שכל כך מחיתי עליהם בתחילת הנסיעה, וחשבתי לעצמי שזה דווקא מחיר לא רע לאבחון פסיכולוגי מקיף שהוא עשה לי.

כמה קשה לקום מהמיטה בימים של גשם. התקשיתי אפילו לקום מהפוך שלי למשמרת ערב יום למחרת וביום שאחרי זה. אבל מה שהיה לי ביום חמישי, היה הרבה יותר גרוע. למה לעזאזל אני צריכה לקום ברבע לשש בבוקר? מה עשיתי רע שזה מגיע לי? הלכתי בחוסר חשק, במחשבה שאני לא הולכת לשרוד את המשמרת הארוכה הזאת וכמובן שתפס אותי גשם כשירדתי מהאוטובוס והקור חדר לעצמות, והשמש שגם ככה רק מתחילה לצאת בשעות האלה התחבאה מאחורי העננים. מה זה הבוקר האפרורי הזה?

גם שאר הבנות בצוות היו מבואסות והתלוננו שהן לא רוצות להתחיל לעבוד. איזו אווירה מדכאת. ממש לא היה לי כוח. כבר חשבתי להמציא לעצמי תירוץ להשתחרר יותר מוקדם. אפילוה הקדמתי את ההפסקה בתואנה שאני לא מרגישה טוב וניסיתי להרגיע את עצמי עם כוס קפה חם. זה לא כל כך עזר בהתחלה, רק גרמתי לכך שהפער בין ההפסקות שלי יגדל. ואם יש משהו מבאס יותר מלחכות שעתיים וחצי עד להפסקה הבאה במשמרת, זה לחכות לאותה הפסקה 3 שעות וחצי.

בסוף עשיתי מכירה אחת שהכניסה אותי להגרלה שערכו אצלנו באותו יום, מה שעודד אותי קצת. ועוד כמה שיחות מוצלחות עם אנשים קצת פחות פלצנים גרמו לי לשרוד את המשמרת הזאת עד סופה. לא זכיתי בהגרלה, אבל אני אסתפק בבונוס שמגיע עם המכירה. בכלל, אני מניעה את עצמי בעבודה רק בזכות העובדה שאני צוברת שם כסף. כסף זה לא רק מותרות, אני יודעת שזה חשוב. אבל לפעמים זה מרגיש ש-22 שקלים לשעה זה למכור את עצמי יותר מדי בזול. איפה הסיפוק הזה שאנשים אומרים שהם שואבים מהעבודה שלהם? או שהכל זה רק דיבורים וסיפורים שאנשים מספרים לעצמם? עד כמה מתוך כל העניין של קריירה ושאיפות וסיפוק מהעבודה הוא אמיתי, וכמה מזה זה העמדת פנים?

אני עדיין מתלבטת אם לקנות פלאפון ומחשב נייד חדש. שניהם נדפקו לי בו זמנית, כל אחד בצורה אחרת. לא בצורה שלא מאפשרת לי להשתמש בהם, אבל כן מעצבן לתפעל אותם. מחשב נייד שכל שניה נכבה כי הסוללה שלו דפוקה, ומכשיר נייד שכל הזמן צריך לפתוח אותו כי הוא לא קורא את הכרטיס שבתוכו. הבעיה היא שבשניהם אני צריכה להשקיע לא מעט כסף שאין לי כרגע בבת אחת ואני לא יודעת מה להחליט. זה לא שמכשיר אחד קרס לגמרי ואני יכולה להחליט יותר בקלות מה לקנות ועם מה לחכות. איזה כיף לנהג מונית שאין לו התלבטויות כאלה. צרות של עשירים.

זהו להיום,

בובי.