סוף סוף יש לי קצת זמן וכוח לכתוב. התגעגעתם?

בשבת הייתי כל כך עייפה שלא יכולתי להזיז את האצבע בשביל להקליד. זה היה שבוע כל כך ארוך. 6 משמרות היו לי בשבוע הזה. מתוכן 5 משמרות בוקר, זה אומר לקום בכל משמרת כזו ברבע לשש בבוקר, מתוך ה-5 משמרות בוקר האלה- 2 ארוכות יותר ממשמרות רגילות שאחריהן ישר אני הולכת ללימודים. אני נשבעת לכם שבימים שני וחמישי הייתי כל כך עייפה אחרי הלימודים ותוך כדי הלימודים שכמעט נרדמתי למרצה בפרצוף, וזה לא שאני יכולה להיעלם למרצה בשורות האחוריות כי בשיעורים אנחנו יושבים כולנו מסביב לשולחן גדול מול הפרצוף של המרצה, אז פאדיחה אפילו לפהק. שלא נדבר על זה שאיחרתי לשיעור אחד כי היו פקקים מטורפים מאיפה שאני מגיעה.

בקיצור, הבנתי שבוע שעבר שעשיתי טעות כשביקשתי להאריך את המשמרות ושעדיף לי להגיע הביתה קודם, להתרענן קצת גם אם זה רק לחצי שעה, ואז לצאת שוב מהבית. וזה בדיוק מה שביקשתי. למזלי, הם היו זריזים מספיק בשביל לשבץ אותי במשמרות רגילות כבר מהשבוע הזה. ואני יכולה להגיד שזה תענוג. הגעתי הביתה מהמשמרת אתמול והייתה לי שעה וחצי לנוח, אפילו הספקתי לנמנם קצת. והגעתי לשיעור רעננה.

השיעורים מעניינים אותי. זה גם עוזר לי להרגיש עירנית יותר. אם באוניברסיטה היו שיעורים שהתחרטתי על זה שהנחתי את כף רגלי שם, אני יכולה להגיד ששיעורי הכתיבה מאוד מעניינים ואני מרגישה שאני לומדת דברים חדשים. אולי אני לא אשתמש בזה לעולם, ואולי אני כן, אבל בינתיים זה נותן לי המון. עדיף מאשר להירקב בבית מול הטלוויזיה. עד כה היו לנו כמה משימות לכתוב. הבנתי שכשאני תחת לחץ אני מצליחה לכתוב, כשאני מרגישה שיש לי מספיק זמן- אז אני לא עושה כלום ולא עולים לי רעיונות בכלל. אני עדיין לא חושבת שאני מוכשרת בצורה יוצאת דופן. נתקלתי שם באנשים הרבה יותר מוכשרים, יצירתיים עם רעיונות שהייתי רוצה שיהיו שלי. אבל אני קוראת מול הכיתה בכל מקרה. הבטחתי את זה לעצמי, שפחד מכשלון לא יעצור אותי שם. יותר נכון, אני לא חושבת שאני ארגיש כשלון כי אני ממילא לא שואפת להיות סופרת. אני רק רוצה ליהנות מזה ומה שיצא יצא. אני חושבת שזו הגישה הנכונה. אם אני לא מלחיצה את עצמי אז שום דבר אחר לא יכול להלחיץ אותי.

בשבוע שעבר חמישי ושישי היו לי הכי קשים. זה מהימים האלה אחרי שאת עוברת שבוע מייגע ואין לך כוח לקום מהמיטה. אז ביום חמישי אחרי שחזרתי מהעבודה והלימודים, רק רציתי לישון. נפלתי על המיטה, אבל אז האחיין התחיל לבכות ולא הפסיק עד 1 בלילה בערך. הייתי ממש מתוסכלת מזה. מילא אם היה לי יום שישי פנוי, אולי עוד הייתה לי סבלנות למשוך עוד קצת ולישון עד מאוחר, אבל לקום כל כך מוקדם ולא לישון מספיק לפני זה? זה אחד הדברים היותר קשים שאני יכולה להעלות על דעתי. כשאני עייפה, אני רבע בן אדם. בלי להגזים.

ואם זה לא מספיק העייפות, עוד התעוררתי עם כאב גרון ביום שישי. לדבר ככה עם לקוחות זה לא אידיאלי. ולא יכולתי להודיע שאני חולה כי כבר הברזתי שבועיים לפני זה ביום שישי בטענה שהייתי חולה. אז הלכתי למשמרת כמו גדולה, שתיתי הרבה משקאות חמים ושרדתי אותה עד הדקה האחרונה. בסוף המשמרת הקמתי בכיכר פסל בדמותי. כדי שלא רק אני אסגוד לעצמי על זה. (סתם, לא באמת. למי היה כוח להקים פסל בצהרי יום שישי?)

האנשים בצוות בעבודה ממש סבבה. עוזרים ככל שהם יכולים. המכירות ממש השתפרו אצלי. אפילו הגעתי ליעד כך שבמשכורת הבאה אני אפילו אזכה לבונוס. מהבחינה הזאת העבודה בסדר. אבל יש לקוחות שאני לא יכולה לסבול. כל שחשקה נפשי עכשיו זה להתעסק עם טופסולוגיה בבאק-אופיס במקום עם אנשים, אבל לזה צריך ניסיון של שנה וכמה חודשים בחברה. אז יש לי כמה אלפי לקוחות לדבר איתם עד אז.

לפחות היום היה לי קצת חופש. קצת ריפרש למערכות.

בובי