אני מודה שאני קצת מודאגת. בשבת האחרונה ניסיתי לבדוק כמה אופציות ללימודים. עיינתי באתרים של אוניברסיטאות ומכללות. קודם כל, זה נדמה שבאוניברסיטת תל אביב אני לא אצליח ללמוד לעולם. מה זה הדרישות המפלצתיות האלה? הפסיכומטרי שלי והבגרויות אולי לא בשמיים, אבל הם גם לא כאלה נמוכים. ולפי מה שראיתי אני בחתך הדחיה בכל מקצוע שיכול לתת לי משהו, או יכול לעניין אותי. אז זה ירד מהפרק. כל האוניברסיטה הזאת ירדה מהפרק.

חשבתי ללמוד קלינאות תקשורת, ומצאתי מסלול שאני יכולה להתקבל אליו באוניברסיטה באריאל. הכל טוב ויפה עד כאן רק שראיתי את המערכת וזו מערכת עמוסה מהבוקר עד הערב, 5 ימים בשבוע שלא מאפשרת לי להישאר בעבודה שאני עובדת בה עכשיו, גם לא בתפקיד אחר (ובמיוחד לא בתפקיד אחר). פתאום נפל לי האסימון. קיימת אפשרות סבירה שאם אני אחליט ללמוד בשנה הבאה אני שוב אצטרך לא לעבוד במהלך התקופה הזאת שיכולה להגיע ל-4 שנים. וזה קריטי. כי אני לא השתחררתי עכשיו. כשאני אתחיל ללמוד אני אהיה בת 25 וכשאני אסיים ללמוד אני אהיה בת 28-29. עד כמה לעבוד מעט, או לא לעבוד בכלל יפגע בי? ומה יקרה אם אני שוב לא אסתדר עם התואר החדש ואפרוש באמצע?

אני יודעת שזה לא אותו דבר כמו שהיה בבאר שבע, כי עכשיו אני גרה אצל ההורים וחוסכת מעצמי את ההוצאות העיקריות. אבל זה נראה לי בלתי אפשרי לגור אצל ההורים עד גיל 29 ולתת להם לכלכל אותי. אולי אני אצליח לעבוד, אבל כמה כבר אני אוכל לעבוד?

אז אני צריכה למצוא תואר שגם:

א.      יעניין אותי

ב.      יתן לי אפשרות לעבוד תוך כדי

ג.       יהיה לו איזשהו ערך אחר כך בשוק העבודה

סעיפים ב'-ג' קצת סותרים אחד את השני. כי שמתי לב שככל שלתואר יש יותר ערך בשוק העבודה אחר כך, כך פוחתים הסיכויים לעבוד תוך כדי. אני יכולה ללמוד תואר בפילוסופיה ועוד שקר כלשהו ולעבוד תוך כדי, אבל מצד שני זה לא יתן לי כלום לעתיד מלבד שורה בקורות החיים שסיימתי תואר ראשון.

אני יכולה גם לא ללמוד לתואר, להמשיך לעבוד באותה עבודה עם תקווה להתקדם לאנשהו, אבל גם לאופק הקידום יש גבול ובשלב מסוים אני ארצה ללמוד משהו כדי לעשות יותר. אז עדיף לעשות את זה עכשיו. לחיות כמרוששת כמה שנים, לצאת מרוששת לעולם העבודה כשאני כמעט בת 30 ולקוות לצמוח משם לחיים טובים.

האופציה השלישית היא בעל עשיר. תשובה פנוי?

בובי