השבוע פיתחתי מיני-אלצהיימר. כמה דברים שכחתי. זה לא יאומן.

זה התחיל עוד משבוע שעבר, שכחתי את המחברת של העבודה בעבודה וכתובות שם כל המכירות שלי מחודש שעבר. רק היה חסר לי לאבד את זה ואז במקרה שחסר לי בונוס אין לי דרך לדעת מה חסר לי כדי להשלים את זה. היה לי סוף שבוע ארוך במיוחד, אז לא הייתי מיום רביעי בעבודה וגיליתי את זה ביום ראשון. מבאס לגמרי לאבד את זה ולהפסיד כמה מאות שקלים מהמשכורת כי חסרות לי כמה מכירות. בסוף מישהי מהצוות מצאה את המחברת ושמרה לי.

באותו יום חילקו לנו גם טופס למלא, ואני הנחתי אותו בצד כדי למלא אותו. לא רק ששכחתי למלא אותו, שכחתי אותו בעבודה אחרי המשמרת.

ואז אחרי אותה משמרת ערב הייתי באוטובוס בעוד אחת מהנסיעות שאורכות יותר מדי זמן. עשיתי סדר בתיק שלי, והוצאתי ממנו את האוזניות של העבודה. הנחתי אותן על המושב השני וכנראה ששכחתי להכניס אותן בחזרה אל התיק. ירדתי מהאוטובוס כאילו שום דבר לא קרה. יום למחרת ישבתי בעבודה והתכוננתי למשמרת. רציתי להוציא את האוזניות מהתיק והפלא ופלא הן לא היו שם. שתבינו שעוד ביום הראשון אמרו לנו שהעלות של האוזניות האלה היא 175$ ואם אנחנו מאבדים אותם אנחנו משלמים על זה מהמשכורת שלנו. ממש לא התחשק לי לאבד ולקבל פחות כמה מאות שקלים במשכורת הבאה. (כן, האבידות שלי השבוע עולות הרבה כסף. קודם המחברת עם המכירות ועכשיו זה). אחרי כמה שניות של מחשבה האם שכחתי אותן בבית, הבנתי שהפעם האחרונה שראיתי את האוזניות היה באוטובוס כשהוצאתי אותן מהתיק. אם מישהו לקח את זה, אז הלך הכסף. לקחתי את האוזניות של המנהלת שלי והתחלתי לעבוד. בסוף היום שאלתי את נהג האוטובוס שעליתי עליו בערב שעבר איפה אני יכולה לברר על האוזניות שלי, והוא נתן לי את הטלפון של הסדרן בתחנה הסופית שאמר לי שאכן מצאו את האוזניות ושאל אותי כל מיני שאלות על האוזניות והנרתיק שבו הן נמצאות. אם יש משהו שהבנתי מכל זה, זה שאני לא מכירה את האוזניות שלי. אחרי ארבע וחצי חודשים ביחד היה לי מאוד קשה לתת סימנים שאכן האוזניה שלי. כל נציג שירות לקוחות יודע שאם לבן אדם רגיל יש רמ"ח איברים, לנו יש רמ"ט. רמ"ח+אוזניה. אנחנו צריכות להכיר טוב יותר. אולי אני אקח אותה לארוחת ערב בתור פיצוי.

חוץ מזה השבוע היה די נחמד. ביום רביעי עבדתי ערב. בהלוך אחותי החמודה לקחה אותי עד האוטובוס השני שאני נוסעת בו לעבודה, בחזור היא באה עד העבודה שלי לקחת אותי. מסכנה, לא רק שהיא הגיעה חצי שעה לפני שהסתיימה לי המשמרת, דווקא במשמרת הזאת מכל המשמרות התעכבתי בשיחה בסיום עם איזה לקוח שפנה בנושא שאף אחד כמעט לא פונה לגביו אז קצת הסתבכתי. אם היא לא הייתה באה, אז הייתי מפספסת את האוטובוס ומגיעה הרבה יותר מאוחר מכרגיל.

השבוע גם הייתה לי שיחה בעבודה עם כמה בנות על זה שאני מרגישה רע לגבי זה שאני לא יודעת מה ללמוד ושאין לי כיוון. הן אמרו לי שאין לי מה לדאוג ושאני עוד צעירה ואני יכולה לחכות ולא לבחור עוד מעכשיו. מאחת בכלל הופתעתי. היא תמיד נראתה לי בסביבות גיל 23, והיא בכלל בת 31 ונשואה. היא גם לא למדה כלום עדיין אגב. אז אולי המצב שלי הרבה יותר טוב. זה מזכיר לי איך לפני שבועיים שמעתי שיחה של מישהי חדשה שהגיעה למוקד עם עוד מישהו. ראיתי אותה כמה פעמים לפני כן ואפילו דיברתי איתה. היא נראתה לי בת 30 גג, אולי אפילו פחות. אותו בחור שאל אותה אם זה לא קשה לה לעזוב את הילדים כשהיא עובדת ערב. ואז היא אמרה שיש לה ילד בן 21. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. לא יכולתי שלא להתערב בשיחה ולשאול בת כמה היא ומסתבר שהיא בת 47. הזוי הזוי הזוי. באמת גיל זה רק מספר. אז מי אני שאתלונן על הגיל שלי. כל עוד אני לא מתקרבת לחגוג יובל אני צריכה לשתוק.

אתמול גם קיבלתי טרמפ ממישהו מהלימודים שגר ביפו וגם דיברנו על כל העניין של לימודים. הוא אמר לי גם שאני צעירה ולא חייבת להחליט עכשיו ושזה בסדר אם אני אחליט גם בעוד כמה שנים, ושבינתיים אני אבחן כיוונים שונים. זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות. בפוסט הקודם התלבטתי אם להתחיל ללמוד באוקטובר הקרוב קלינאות תקשורת. בסוף החלטתי שלא. גם כי אין לי מספיק כסף לזה, גם כי אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות ולא בא לי לפרוש מאוד תואר, וגם כי אני צעירה ואני יכולה לא להחליט עכשיו. בינתיים אני אהנה מדברים אחרים כמו קורס הכתיבה שאני לוקחת. לפני הקורס הזה אם ניסיתי לכתוב משהו, אחרי שורה אחת החלטתי שהרעיונות שלי מטומטמים. נפתחו לי הצ'אקרות בעקבות הקורס הזה. אני אולי לא מספיקה לכתוב בכל המשימות שאנחנו מקבלים, אבל עולים לי רעיונות די טובים. כשאני כותבת אני נהנית מזה, לא מפסיקה אחרי שורה. אולי אני אקח עוד קורס בשנה הבאה, ואולי קורסים אחרים בתחומים אחרים. כי אני יכולה.

זו תמצית השבוע,

בובי