אני לא אוהבת משחקי אימפרוביזציה. יש בזה לדעתי משהו מאוד מלחיץ. כשאני עושה משהו אני מתכננת אותו כמה פעמים, גם אם זה לנסוע באוטובוס ליעד מסוים שאני לא מכירה. אני אולי מפוזרת בכמה תחומים בחיים שלי, אבל אני גם מאוד מתוכננת.

בשיעור האחרון של כתיבה יצירתית היא נתנה לנו משחק אימפרוביזציה. שניים יוצרים ביניהם דו שיח בנושא מסוים ואחד כותב את מה שהוא שמע ויוצר מזה חיבור. כל אחד מהשלושה בקבוצה צריך לעשות את כל אחד מהתפקידים. מה זה פחדתי להיתקע. באמת השיחה הראשונה הייתה קצת יבשה, אבל בשיחה השניה החלטתי לגייס את כל כישורי המשחק שלי ולבוא בגישה חוצפנית. אני בדרך כלל מאוד מקשיבה ומאוד מנומסת, אבל באימפרוביזציה קטעתי את הבן אדם, הייתי מתנשאת ומזלזלת ואפילו המורה הסתכלה מהצד וגיחכה ובסוף אמרה את המשפט הידוע: "שקטה, שקטה אבל..." שכולם אומרים לי אותו בשלב מסוים.

אני יודעת שאני יכולה להיות מצחיקה אם אני רוצה. העבודה בקבוצות קטנות יכולה להוציא ממני את זה. אנשים מכירים אותי ככה יותר טוב, למרות שגם זה קורה לאט. אבל בסוף זה קורה. אני לא יודעת אם אני אלמד לכתוב ספר מהשיעורים האלה, אבל למדתי דבר אחר: שאני צריכה לעשות עוד דברים כאלה. להתנסות בדברים חדשים, בעיקר יצירתיים שיעשו לי כיף.

אני תמיד יוצאת מהשיעורים האלה עם כל כך הרבה אנרגיות. אני מגיעה עייפה אחרי יום עבודה ארוך ואחרי שבוע מתיש, אבל תמיד אני יוצאת משם עם אנרגיות כאילו שכחתי מכל השבוע שהיה. אני יוצאת ויש לי רעיונות לכתיבה. גם אם בסוף לא יוצא מזה סיפור, עצם זה שעולים אצלי רעיונות במוח שהיה חלוד הרבה מאוד זמן, זה כבר סימן טוב.

אני חושבת שבשנה הבאה אני אקח את קורס ההמשך של הכתיבה היצירתית. אין סיבה להפסיק לעשות משהו שאני אוהבת. אני רוצה להתפתח יותר בתחום הזה שעושה לי כל כך טוב. ויש לי עוד תוכניות. אולי עוד תשמעו עליהן.

טוב לחלום,

בובי