איזה קטע זה שאם לא קורה שום דבר בחיים, אז גם אין על מה לכתוב.

אני בסוג של חופשת סמסטר בקורס של הכתיבה יצירתית. ובגלל שאין מבחנים, אז זו חופשה אמיתית. זה כיף שאני לא צריכה ביום חמישי להיות בחוץ מצאת החמה עד צאת הנשמה. עוד שלושה שבועות בערך מתחיל סמסטר חדש ואני צריכה להגיש סיפור, אבל אפילו לא התחלתי לחשוב על רעיון. יש לי נטייה לדחות דברים עד הרגע האחרון. גם אם אני אתחיל עכשיו, אז אני אמצא את עצמי מתחילה את הכל מחדש ביום האחרון לפני ההגשה. גם יש לי מילואים שבוע לפני, אז בכלל יהיה לי זמן לחשוב על רעיונות ולכתוב.

בעבודה אני לא יודעת איך זה, אני עובדת כל יום ועדיין לא מגיעה לשעות. אולי כי המשמרות ערב כל כך קצרות. מצד אחד, זה נחמד לעבוד מעט שעות יחסית במשמרת. אני מגיעה למשמרת, ועוד לפני שאני מרגישה שאני שם אני כבר בבית. מצד שני, משכורת מגיעה רק פעם אחת בחודש (מי זה האידיוט שקבע את זה ככה? ולמה אף שביתה לא מנסה לשנות את זה?), אז עדיף שתהיה סבירה פלוס. אני חייבת להודות שאני לא מתותחי המכירות שעושים משכורות של 10,000 שקל, וכנראה שאני גם לא אהיה כזאת. אז לתת יותר שעות זה הפתרון היחידי. מה גם שאם אני רוצה להתקדם שם (ואני רוצה לפחות לשמור על האופציה הזאת פתוחה). אני צריכה להראות שאני משקיעה. וזה אומר להראות נכונות לעשות מעבר למשמרות שנתנו לי. בקיצור, אין מנוס. אני צריכה לעשות עוד שעות.

שלא תבינו לא נכון. זה לא שאני מכריחה את עצמי לצאת כל יום לעבודה. אני דווקא די שמחה רוב הזמן ללכת לשם אבל כמאמר השיר הייתי מעדיפה: "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם".

הגיעה למוקד מישהי חדשה שישבה עם החונך שלי לשעבר. לא רק שהיא גונבת לי את החונך למרבה ההפתעה היא גנבה לי גם את השם ואת שם המשפחה!!! תורידו את האות האחרונה מהשם הפרטי שלי ואת האות האחרונה משם המשפחה שלי ואתם מקבלים את השם שלה. וזה לא שהשם משפחה שלי כל כך נפוץ. אני אדרוש ממנה לשנות את השם, זה לא עובד ככה. מצידי שתשנה את השם למשה כהן ויהיו לה הרבה יותר אנשים לגנוב להם את השם.

אתמול היה הוולנטיין דיי. רוב היום הייתי בעבודה, אז לא ממש זכרתי את זה. רק בלילה כשהחשיך הרגשתי את הבדידות יורדת עליי. זה לא שאני רוצה להשתתף בפסטיבל הקיטש הזה, אבל היה נחמד אם מישהו היה מפגין לכיווני קצת אכפתיות וחום. הלב המנוון שלי שכח איך זה מרגיש, או שהוא בכלל לא ידע מעולם. אין לי מושג. גם אם תהיה לי הזדמנות לאיזה קשר אני אשתין במכנסיים מפחד. אין לי מושג באמת מה זה אומר להיות עם מישהו בזוגיות. מבחינתי זה כמו להגיע לעולם אחר שבו כל התושבים מדברים שפה זרה.

אם הייתי זורמת מספיק אולי הייתי מבלה את הולנטיין עם הסודני שהתחיל איתי בתחנת אוטובוס. למרות שנרתעתי ממנו אני חייבת להודות שהוא יודע איך להתחיל עם בחורות. הסמקתי קלות (קלות, זה אומר שהורדתי שכבה אחת בבגדים כי נהיה לי ממש חם) ואולי גם הוא, אבל לא רואים עליו כי הוא שחור.

בובי