עברו יומיים של מילואים. ולהלן אירועים מרכזיים:

כמו שרק לי יכול לקרות התבלבלתי ברציף בתחנת הרכבת. זה לא שהיו לי יותר מדי אופציות, אבל גם שני רציפים זה יותר מדי בשבילי. מזל שברגע האחרון היה את מי לשאול ועברתי לרציף השני.

הנסיעה ברכבות דווקא הייתה מאוד נעימה יחסית לימי ראשון שהכרתי. לא היו עצירות לדקות ארוכות כמו תמיד, לא היה עמוס. רוב הנוסעים ברכבת עדיין היו חיילים אבל זה לא התקרב לעומס שהיה בימי ראשון עד עכשיו. ניצלתי כל שניה מהנסיעה ברכבת כי ידעתי שעוד מעט צפויה לי היאבקות לא קלה על מקומי בתחנה מרכזית בבאר שבע.

והתחנה לא אכזבה. עשרות חיילים שלא רואים בעיניים מנסים לעלות על אוטובוס. ועוד עשרות חיילים שלא רואים איך אפשר בכלל לעלות על האוטובוס. בסוף אני לא יודעת איך הצלחתי לעלות על האוטובוס השני שהגיע ומהר מהר לפני שייגמר תפסתי לי מקום ישיבה. על הריצפה. ישבתי על התיק שלי וניסיתי לאזן את עצמי במשך 40 דקות נסיעה שלא ליפול קדימה או אחורה או הצידה. שרירי הבטן-גב שלי מעולם לא זכו לאימון כה אינטנסיבי. במקום לישון בעצמי נרדמו לי הרגליים בצורה כזאת שלא יכולתי לתאר לעצמי איך אני חוזרת ללכת בלי שיקום פיזיותרפיסטי.

הגעתי לבסיס ושם לא איבדתי את הדרך. הכל תודות להכוונה של השליש בטלפון ולזה שהבניין הרלוונטי היה 2 מטר מהש"ג. אז התחלנו בעבודה והיום עבר לו בנעימים. תוך כדי שיחות עם שאר מש"קי השלישות. הייתה אוירה נעימה כמו תמיד. באחת השיחות שלי שאל אותי אחד המש"קים מה עם הלימודים וסיפרתי לו שפרשתי בגלל הציונים ואמרתי לו שאני לא יודעת מה ללמוד עכשיו ואולי באוקטובר הקרוב אני לא אתחיל ללמוד משהו חדש אלא אחכה לאוקטובבר שבעוד שנה וחצי. אז הוא אמר לי כמה דברים. דבר ראשון, שאשתו סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה והוא מבין את הייאוש שלי מזה, כי גם היא לא מתעסקת בתחום אחרי כל ההשקעה שלה. היא המשיכה לכיוון אחר לגמרי. או במילים אחרות, זה תואר ראשון שאפשר לנגב איתו את הטוסיק אם לא ממשיכים במסלול הארוך והמייגע של מתא"ם, תואר שני והתמחות שגם היא נמשכת שנתיים במשרה מלאה או 4 שנים בחצי משרה. אני לא צריכה להגיד לכם כמה השקעה זה דורש וכנראה שאני לא מהטיפוסים שמוכנים להשקיע את זה. בקיצור, לא בשבילי. הדבר השני שהוא אמר זה שהוא לא מבין למה לא להתחיל ללמוד באוקטובר הקרוב. גם אם אני לא יודעת מה להתחיל ללמוד יש לי יותר משבעה חודשים להחליט. זה המון זמן. הוא צודק. אבל סיפרתי לו על העבודה שאני נמצאת בה עכשיו ושאני לא רוצה לעזוב ושאולי כדאי לי להישאר ולחסוך עד שאני אהיה סגורה על עצמי. בסופו של דבר הוא הבין אותי ואמר שהמחשבה שלי הגיונית. מאוד שמחתי לקבל את החיזוק הזה, במיוחד ממישהו שהוא מבוגר ממני בערך בעשור וכבר עבר כמה דברים וכמה התלבטויות כאלה בחיים שלו. זה באמת הרגיע אותי קצת וגרם לי לחשוב שאני לא כזאת זקנה שצריכה להתחיל כבר תואר. ונתעלם מזה שבעוד 4 חודשים אני חוגגת רבע מאה.

האוכל בארוחת הצהריים היה מזעזע ברמות שהרבה זמן לא חוויתי. אוכל בלי טעם ובלי ריח, מה שכן היה לו טעם, היה בטעם לוואי של פלסטיק או משהו מבחיל אחר. והכל עם כמויות מסחריות של שמן, ככה שיצא שביום הראשון לא אכלתי כמעט כלום.

בשלב מסוים נגמר היום והייתי צריכה לחפש לי מקום לישון. זו קצת אשמתי שלא ביקשתי לדאוג לי למקום שינה במהלך היום. הרי כל הגדוד הם גברים וישנים ביחד ואני היחידה שיוצאת דופן, אז צריכים למצוא לי מקום אחר. בהיכרות שלי עם הבסיס ידעתי שיש שם מגורי בנות. אז הלכתי בתקווה שיהיה באחד מהחדרים מיטה פנויה. אחרי שעברתי בכמה חדרים מצאתי בסופו של דבר חדר.

עד שהלכתי לישון ניסיתי להתחיל לכתוב משהו לסיפור שיש לי להגיש בקורס, אבל המוח היה מיובש, לא הצלחתי לכתוב שום דבר. לא היו לי רעיונות.

השינה הייתה גרועה ביותר. למרות שהייתי מכוסה בהמון שכבות ולמרות שהיה חימום בחדר עדיין הקור היה חודר לעצמות. כל מה שקיוויתי זה שהלילה הזה ייגמר כמה שיותר מהר. כל חצי שעה התעוררתי והתאכזבתי לגלות שזה לא בוקר ואני עדיין שרועה על מיטת הברזל והמזרון הדק. אני חושבת שרק בשלוש לפנות בוקר הפסקתי להתעורר כל חצי שעה וישנתי שינה רצופה יותר עם יקיצות כל שעתיים.

הלילה בסופו של דבר נגמר והתחיל היום השני של המילואים. כל כך אופייני שהתמקמתי באיזה חדר, שמתי את התיק שלי, הלכתי לשקם, חזרתי מהשקם לאותו חדר, ישבתי שם במשך חצי שעה ורק אחרי שהתייבשתי שם וראיתי שאף אחד לא מגיע- התקשרתי לשליש שאמר לי שאני כנראה בחדר הלא נכון. אוי, המבוכה.

אחרי שעות בודדות שישבתי שם כמעט חסרת מעש עם המש"ק השני שנשאר איתי, השליש החליט שזה הזמן לשחרר אותי הביתה. חשבתי שאני אשתחרר הרבה יותר מאוחר, אבל הוא הצליח להפתיע לטובה.  האוטובוס הבא היה שעה אחרי שיצאתי, אבל תפסתי טרמפ עם מישהו מהגדוד לפתח תקווה. זה לא הכי קרוב אליי, אבל עדיין זה באזור המרכז, אז בואו לא נהיה בררנים.

הנסיעה הייתה ממש נעימה. קודם כל, בשונה מהאוטובוס לא הייתי צריכה לשבת על הריצפה. דבר שני, אני אולי לא חובבת מוזיקה טובה אבל ברדיו הפתיעו עם כמה שירים שאני ממש אוהבת. דבר שלישי, האיש החביב (באמת הוא היה חביב להפליא) טס על הכביש ועכשיו כשאני חושבת על זה בדיעבד הוא היה נראה טוב! מסוקס כזה כמו שאני אוהבת וגם לא ילדון. הוא מבוגר ממני באיזה 15 שנה. כנראה שאני מחבבת קשישים יותר ממה שאני חושבת. בקיצור, זה היה טרמפ טוב מכל הבחינות.

אז הטרמפ המסוקס הוריד אותי בפתח תקווה וחיפשתי את האוטובוס שיוביל אותי לתל אביב. היו שתי תחנות אפשריות שתיהן בצד אחר של הכביש. החלטתי ללכת לצד השני. והנה החלק המוזר של אתמול. עוד כשהייתי בצד השני של הכביש ראיתי איזה בחור שמאוד הזכיר לי את בן דוד שלי (לא ראיתי את אותו בן דוד כבר חצי שנה). למעשה בהתחלה, מרחוק הייתי בטוחה ב-90% שזה הוא אבל לא רציתי למהר לעשות לו שלום. אז יצא שבהיתי בו כדי לראות אם זה באמת בן דוד שלי או שלא. הוא גם הסתכל עליי בחזרה מהצד השני מה שעוד יותר הגביר את התהיות שלי אז הסתכלתי עליו אפילו יותר כי אמרתי לעצמי שאם הוא מסתכל עליי אז זה סימן שהוא גם מזהה אותי. ואז הוא גם חייך, עדיין הייתי בצד השני של הכביש ואמרתי לעצמי שיש סיכוי שזה הוא. עדיין הייתי רחוקה אבל אמרתי לעצמי שעוד שניה אני מתקרבת ורק אחרי שאני אהיה בצד השני של הכביש אני אגיד לו שלום. עברתי לצד השני וככל שהתקרבתי הסתכלתי עוד ועוד, והוא הסתכל ואני הסתכלתי והוא הסתכל. הוא כבר היה צריך לזהות אותי, למה הוא לא אומר לי שלום? ואז ככל שהייתי קרובה הבנתי שזה לא היה הוא, כאילו משהו בפנים לא היה בי שקט כי הם היו ממש דומים, היו לי ספקות. ואז כשחלפתי על פניו הסתכלתי שוב רק כדי לוודא. הוא הסתכל בחזרה ואז כשכבר עברתי אותו הוא אמר: "איזו חיילת יפה, אפשר להכיר?" כאן כבר הבנתי שהוא כנראה לא בן דוד שלי. ושהוא לא פירש את המבטים שלי כ"אתה מוכר לי" אלא כ"תעשה לי ילד". הם היו כל כך דומים שחוויתי את השאלה הזאת כגילוי עריות ממש. ואז התחלתי לאכול סרטים באוטובוס. ומה אם הוא בכל זאת בן דוד שלי? האירועים המשפחתיים הולכים להיות מוזרים מעכשיו. איך אני אסתכל לו בעיניים? מה אני אגיד לו? אנחנו נזכיר את זה מתישהו? יש לו עדיין חברה, לא? רק אחרי שראיתי בפייסבוק שהוא עדיין בריליישנשיפ נרגעתי והבנתי שזה לא באמת הוא.

בכל מקרה, עכשיו אני בחופש עד יום ראשון. כיף לי לחשוב שאני לא צריכה לקום לעבודה הרבה זמן יחסית.

שיהיה המשך שבוע טוב,

בובי