יש לי כנראה יותר מדי זמן פנוי לחשוב בימים האחרונים וגם החורף הזה שנחת עלינו מכניס אותי לאווירה מדוכדכת.

המחשבות האלה מטפטפות לי כל הזמן. אבל יחד עם המבול שבחוץ התחיל להיות לי גם מבול בנשמה. אני חושבת על זה עד כמה אני רוצה מישהו לאהוב. כזה, כמו שיש לכולם. מישהו שיהיה לו אכפת ממני, אבל באמת. שיאהב אותי, שיעטוף אותי בחיבוקים שלו.

היום בצהריים הרגשתי כל כך ריקנית בפנים ששאלתי את עצמי אם זה תמיד יהיה ככה ואם אני אוכל להסתדר אם זה שזה ימשיך ככה. אולי בכלל כל בני האדם הם ריקים מבפנים והם ממלאים את עצמם בכל מיני דברים ארעיים עד שהם מתרוקנים שוב. אולי אנחנו בסך הכל שלפוחיות שתן קטנות, ולא יותר מזה. איזו משמעות יש לחיים שלנו?

אני מחפשת בן זוג כדי להתמלא, אבל אולי זה מאבק אבוד מראש. לא בגלל שאני לא אמצא, אלא בגלל שזה לא יצליח לספק אותי ואחרי תקופה לא ארוכה אני אחפש את הדבר הבא שימלא אותי. אז אולי עדיף בכלל לא לחפש. להשלים עם זה שאני אשאר לבד וכל זמן שאני אשמור על עצמי עסוקה אני אפילו לא ארגיש בודדה במיוחד. והצביטות הקטנות האלה לפעמים בלב, יכולות להיחשב כמשהו מציק, אבל זה כאב נעים שמדי פעם גורם לי להרגיש שאני חיה.

הרבה זמן לא נשבר לי הלב. הרבה זמן לא בכיתי את נשמתי החוצה בגלל עוד אחד שאני לא יכולה להיות איתו. אני לפעמים רוצה רק את זה, לבכות בגלל מישהו. כמו שאמרתי הצביטות האלה בלב נעימות. הבקשות שלי צנועות בסך הכל. לא רוצה מישהו שיקנה לי מתנות, לא רוצה מישהו שיבטיח לי הרים וגבעות. רק שישבור לי את הלב.

יחסית למוכנות שלי להיפגע אני לא כל כך נותנת להם את ההזדמנות. וזה לא שהם עומדים בתור אצלי ועדיין אני אמצא בכל אחד פגם. בעצם אני לא צריכה למצוא בהם פגם. עצם זה שהם מתעניינים בי מראה שיש להם שריטה עמוקה.

בובי