זה לא פוסט דכאוני. זה רק פוסט מבולבל. מה לעשות שהעיסוקים שלי בזמן האחרון זה רק בבלבלות שלי ביני ובין עצמי?

אחרי תקופה ארוכה שאמרתי שאני לא רוצה אף אחד פתאום כל הרצון הזה בא לי בבת אחת. כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיו לי רגשות כלפי מישהו שכבר שכחתי איך זה מרגיש. איכשהו תמיד איך שאני מחליטה לפתוח את הלב למישהו, זה תמיד למישהו הלא נכון. ובסוף מה קורה? הלב של בובי נשבר. למה אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה אי אפשר למצוא אהבה מבלי להיפגע בכלל?

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. איפה מסתובב הזן המוזר הזה שנקרא גברים? איפה נמצא הגבר החצוף שלי? חצוף כי מה זה, עוד לא התחלנו לצאת וכבר הוא מאחר? הוא ישלם על זה. הדרישות שלי לא בשמיים. שיהיה גבר חביב, עם חוש הומור שיעשה לי פרפרים בבטן ו-3 ילדים. זה הכל.

אני לא יכולה להימנע מלהשוות את עצמי לאחרים. אנשים מכירים, יוצאים ונפרדים, מתארסים, מתחתנים והתשובה הקבועה שלי כששואלים אותי אם יש לי מישהו זה: לא. יש את אלה שמוסיפים ושואלים: למה? מה אני אמורה לענות על השאלה הזאת? למה? כובע! כי לא הייתי מוכנה עד עכשיו, כי אף אחד לא רצה אותי, כי אני לא רציתי אף אחד, כי נפלתי על אידיוטים, כל התשובות נכונות.

אני יודעת שבשביל למצוא מישהו אני צריכה לשנות את אורח החיים שלי בצורה דרסטית. להיפתח יותר, לצאת יותר, לצאת מהקונכייה שלי ולהצטרף לאלה שחיים את החיים האמיתיים, להפסיק לפחד מביקורת ולעשות מה שבא לי. אני אחראית על החיים שלי. יכול להיות שיש לי בחיים מישהו שיכול להיות מתאים, אבל אני סגורה מדי בשביל לראות את זה. אם אני לא אשנה שום דבר, אז אותו פוסט יחזור על עצמו גם בשנה הבאה וגם בעוד שנתיים. לכתוב את זה, זה קל יחסית. לצאת מתוך עצמי ולשנות את זה- זה החלק הקשה באמת. זה כמו להיות בתרדמת, אני בשלב שאני מזיזה אצבע אחת, מקסימום ממצמצת, אבל עדיין לא יצאתי מזה לגמרי.

אז אני מאחלת לעצמי שאמצא בקרוב את האיש שמתאים לי בדיוק, לא פחות ולא יותר.

בובי