המנהלת הקודמת שלי יצאה לחופשת לידה כבר לפני חודשיים, השבוע בשעה טובה הגיעה המחליפה שלה. למרות שאני בספק אם היא רק מחליפה זמנית. לא אמרו לנו כלום באופן רשמי, אבל היא כנראה הגיעה בשביל להישאר.

עשינו שיחת היכרות ביום ראשון ואפשר להגיד באופן רשמי שנגמרה השכונה. היא לא מנהלת, היא רס"ר! אני לא טיפוס שמאחר יותר מדי, או מבריז, אבל עדיין היה נחמד לדעת שבשעת הצורך אני יכולה להבריז בלי חשש שיחקרו אותי. היא אמרה לי מה הדרישות שלה מאיתנו, הראתה לי את מדדי היעילות שלי (ממוצע שיחות לשעה, אורך שיחה ממוצע וכו' וכו') ואמרה לי מה אני צריכה לשפר. כמובן שאני לא אצליח להתחמק יותר מהמכירות. זהו בתחילת חודש הבא אני צריכה להראות תוצאות יותר טובות גם במכירות. אז הלכתי באותו יום הביתה וסיימתי את היום, ובאמת ובתמים התכוונתי לשפר את עצמי. זה טוב לבונוסים שלי, זה טוב בשביל להראות למנהלת החדשה שאני רצינית, וזה טוב בעיקר כי אין לי ברירה.

אז ביום שני בבוקר עשיתי את כל המאמצים לקום 10 דקות מוקדם יותר, וגם יצאתי מוקדם יותר כי האוטובוסים בזמן האחרון מאחרים יותר מהרגיל. לאחר ביום הראשון עם המנהלת החדשה- לא מתאים! יצאתי מהבית, חיכיתי לאוטובוס איקס. הוא איחר קצת, אבל לא נורא. עדיין, אני הקדמתי! ירדתי בתחנה לאוטובוס וואי (או בשמו המלא וואי וואי וואי, איזה מפוצץ) והתחלתי לחכות. אז חיכיתי, אז מה? אין שום קשר מסתבר בין כמה שאנשים מחכים בתחנה למתי שהאוטובוס מגיע. ואז עבר עוד אוטובוס איקס. "יכולתי לעלות עליו" חשבתי לעצמי. אחרי המתנה ממושכת עבר עוד אוטובוס איקס. כן, שניים עברו ועדיין לא הגיע אוטובוס וואי. ואז עבר עוד אוטובוס איקס. כן, זה האיקס השלישי ועוד לא היה וואי אחד לרפואה. ואז עד שהגיע סוף סוף אוטובוס וואי הוא היה מפוצץ ולא עצר. גם אם היה עוצר, לא היה איפה לעמוד. ואז עבר אוטובוס איקס הרביעי וגם החמישי, עשרות אנשים כבר עמדו בתחנה. לא תגידו שזה איזה אוטובוס שמגיע משום מקום לשום מקום. זה אוטובוס שעובר באחד הצירים המרכזיים של גוש דן, בצמתים פקוקים ובכל זאת חברת דן ברוב טיפשותה שולחת אוטובוס אחד קצר, אז איך הוא יעצור. בשעה טובה הגיע עוד אוטובוס והיה מפוצץ באנשים. בכל זאת נדחסתי שם. ואז בזווית העין אני רואה מאחורינו עוד אוטובוס אחד, ריק, אז קיפצתי החוצה מערימת האנשים באוטובוס אל האוטובוס הריק. הנהג כנראה קלט את זה וכשעליתי הוא שואל אותי: "למה ירדת מהאוטובוס? פה יותר טוב?" סליחה אדוני הנהג שהתייבשתי עכשיו 40 דקות בתחנה ואני מעדיפה לשבת בנוח מבלי שידרכו לי על האוזן. זה לא שיש לי מה להפסיד, אני גם ככה מאחרת, אז לפחות לאחר ולשבת בנוח. איכשהו קרה לי נס ולא שמו לב בעבודה שלא הייתי בתדריך ולא רשמו לי איחור. (עזבו את זה שיום למחרת הסגרתי את עצמי כי הרס"ר שאלה אותי משהו ואמרתי לה שאיחרתי).

להפתעתי, ממש תוך יום אחד שיפרתי את מדדי היעילות שלי. הייתי ממש מופתעת לטובה כי כבר כמה חודשים שאני מנסה לשפר ולא הולך לי ופתאום אני מרגישה שאין ברירה והופכת להיות סופר נציגה. הייתי בשלושת המקומות הראשונים בצוות רוב השבוע! זה אף פעם לא היה ככה. במקרה הטוב הייתי באמצע. כנראה שהלחץ שלה השפיע עליי לטובה.

בשבוע הבא כבר נרשמים לקורסים באוניברסיטה. אני רוצה לתפוס את הקורסים שיתאימו לי יחד עם העבודה. אני ממש מקווה שזה יסתדר. בהתחלה חשבתי שיש לי רק חלון זמן אחד בשביל להירשם, מה שלא חשבתי שזה הגיוני, אבל בימים האחרונים נפתחו עוד חלונות זמן, אז אני יותר רגועה. אני באמת מתרגשת לקראת זה. כשאומרים לי שנת לימודים חדשה מה שישר עולה לי בראש זה קלמר ג'ינס מלא בעטים צבעוניים, מחברות ריקות עם דפים שעדיין לא התקמטו, ילקוט עם ריח של חדש ואז אני נזכרת שאני כבר לא בבית ספר יסודי וסביר להניח שאני לא אקנה את כל אלה, אלא אלך ללימודים עם הלפטופ ורק אם יהיה צורך אקנה מחברות רגילות. אני חושבת שהידיים שלי השתנו אנטומית אני לא חושבת שאני אצליח לכתוב בכתב יד שיעור שלם.

משהו מוזר מאוד קרה לי. ביום רביעי בערב יצאתי מהעבודה ואחרי זה איבדתי את כרטיס העובד שלי. אני בטוחה שהכרטיס היה אצלי כשיצאתי פשוט כי בלעדיו אי אפשר לצאת מהבניין. ביום חמישי בבוקר רציתי להיכנס לבניין, אבל לא מצאתי את הכרטיס, אז הנחתי שאו ששכחתי אותו בבית, או שהוא נפל לי איפשהו בדרך. לקחתי כרטיס זמני עד שאמצא את החדש. בקיצור, היום בבוקר רציתי לעדכן את השעות במערכת הנוכחות שלנו ואני רואה שאיכשהו החתימו את הכרטיס ולא רק זה שהחתימו- החתימו באותה שעה שנכנסתי ויצאתי! ניסיתי להיזכר אולי הדבר היחידי שאיבדתי זה את שפיותי ולא את הכרטיס, אבל אני בטוחה שלא איבדתי את הכרטיס במתחם החברה, זה לא יכול להיות שמישהו מצא והחתים בטעות אז איך זה שבכל זאת מופיעות השעות כאילו החתמתי כרטיס? תעלומה!!! ושאלה יותר חשובה: אם מישהו מחתים גם ככה שעות במקומי, האם אני יכולה לקחת כמה ימי חופש?

עד לפעם הבאה,

בובי