יש הרבה יתרונות במגורים בבית של ההורים. זה הכי נוח שיש. אני לא משלמת שכר דירה, אני לא משלמת על אוכל, וחוסכת גם על תשלום שאר החשבונות. אני לא צריכה לסבול שותפים שלא שומרים על השקט ואני עם המשפחה שלי שאני מכירה ואוהבת רוב הזמן. זה האזור הנוח שלי. כשגרתי בבאר שבע יכולתי להעביר יום שלם מבלי לדבר עם אף אחד והרגשתי בודדה, והבית זה הבית- תמיד יש כאן אנשים, אנחנו 6 נפשות בבית- ככה שאם בא לי לספר איך עבר עליי היום אני לפחות לא מדברת אל הקירות.

אבל כמו שכתוב בכותרת הפוסט: לכל דבר יש מחיר. אין לי בבית טיפה אחת של פרטיות. לפעמים אני חושבת שאני עדיין בת 15 ולא בת 25. אני בובי וההורים שלי מתערבים לי בחיים. או אם נדייק: אני בובי ואמא שלי מתערבת לי בחיים (אבא שלי אדיש לכל דבר ולא מתערב בכלום). במה היא כבר יכולה להתערב לי?

בהכל! כמו שאמרתי. אמא שלי רוצה לדעת הכל על כל יושבי הבית. אם אני לוקחת לי משהו לאכול היא בודקת מה אני אוכלת, אם חס וחלילה אני אוכלת משהו שאני לא אוכלת בדר"כ היא עושה פרצוף ומעבירה ביקורת (אכלתי צ'יפס רחמנא ליצלן, נכון זה פחמימות ושומנים, אבל זה לא כאילו שתיתי עכשיו שמן קנולה מהבקבוק ואני בדרך לצנתור). אם אני מדברת בטלפון היא שואלת אם מי דיברתי (לפעמים גם תוך כדי שיחה), אם אני יוצאת לאנשהו- לא שזה קורה הרבה היא שואלת עם מי ולאן ומתי אחזור (וגם מחכה ערה עד שאחזור). אם אני לא יוצאת- אז היא שואלת למה אני כל היום בבית. כשאני מסתרקת- היא אומרת שאני חייבת להסתפר, ללכת יחפה בבית זה אסון. אני כל הזמן מוקפת בביקורת, זה מתיש.

אני לא מרגישה חופשיה לעשות כלום. אם יהיה לי חבר מתישהו אני ארצה לדבר איתו בלי שאף אחד ישמע על מה אני מדברת איתו. אם אני רוצה לצאת איתו ולישון אצלו אז אני רוצה להרגיש חופשיה לעשות את זה מבלי שאני אצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי שאני אצטרך לשמוע עליו ביקורת כי על כל דבר ועל כל אחד יש לה ביקורת- אין דבר כזה שלא.

אם הייתי יכולה, אז יכול להיות שבנקודת הזמן הנוכחית הייתי שוכרת דירה. מצד אחד, כל היתרונות שכתבתי על הבית, אבל בשביל כל החופש לא שווה להקריב קצת מהנוחות הזאת? כרגע אין לי מספיק כסף בשביל זה, אז זה קצת לא רלוונטי אבל אולי כדאי לגשש קצת ואולי לחסוך סכום של כסף כל חודש במיוחד בשביל זה, בשביל שבעוד שנתיים-שלוש אני כן אוכל "לצאת לחופשי".

ובינתיים איך אני מפסיקה לתת לה להשתלט לי על החיים. אין לי אומץ לעמוד מולה. לא רוצה עוד מריבות ופיצוצים ולא לדבר איתה כמו שהיה פעם. להתעלם ממנה לא כל כך עוזר כי בכל זאת כל השאלות האלה מנקרות לי במוח ומשפיעות על ההתנהגות שלי. לדבר איתה על זה- אל תצחיקו אותי כי אולי היא מומחית בביקורת, אבל לא בלקבל אותה. היא לא מקשיבה בכלל. איך אני עובדת על עצמי כדי שזה לא ישפיע עליי? כי נמאס לי לחיות בפחד שמא עוד שניה יגיע מטח של ביקורת. אני בת 25 וצריכה לחיות את החיים שלי ולא לחיות מתחת לסינר של אמא'לה.

משחרר לכתוב את זה. תארי לעצמך איזה משחרר זה ליישם את זה.

בובי