השבוע שהיה:
יום ראשון נדמה שהיה מזמן מזמן, תשעה באב. הלכתי
לעבודה במשמרת לא רגילה בגלל הצום. מצד אחד יצאתי מהבית בבוקר, ככה שלא היה לי
בוקר פנוי, וגם חזרתי יחסית מאוחר יותר ממשמרות רגילות, ככה שגם הערב שלי נשרף.
משמרת ביניים מעצבנת. המוקד שלנו היה מפוצץ עד אפס מקום, לא היה מקום לשבת. זה קורה
לפעמים, אבל מאוד נדיר. אז עברנו לשבת במוקד אחר. זה גם היה מעצבן, כי אני אוהבת
לשבת ליד אנשים מהצוות. הם מצחיקים אותי רוב המשמרת וגם אם אין ממש זמן לדבר בין
שיחה לשיחה, עצם הנוכחות במקום שמוכר לי מקל עליי את המשמרת. ולא משנה כמה היינו
בתפוסה מלאה במוקד עדיין לא הצלחנו לעמוד בביקושים. כמה שיחות היו. למעשה, זה היה
ככה לאורך כל השבוע. לכאורה זה לא אמור לשנות לי אני עונה למכסה מסוימת של שיחות
10 או 11 בשעה ואני בכל מקרה עונה פחות או יותר לאותה כמות שיחות גם אם יש עומס וגם
אם אין. אבל אי אפשר להגיד שזה לא משנה. אנשים מגיעים עצבניים אחרי שחיכו רבע שעה
או 20 דקות על הקו. אי אפשר להשוות את זה לשיחה עם אנשים שחיכו רק חצי דקה או דקה.
בקיצור, זה לא היה שבוע קל מהבחינה הזו. אבל כמו שאמרתי לחברה מהעבודה השבוע:
"תראי את הצד החיובי, את יושבת במזגן בזמן ש-100 אנשים לפחות מחכים לך. הם
סובלים יותר".
ביום שני הייתה ישיבת צוות והייתה לי הפתעה
מאוד נעימה. מדי פעם בישיבות צוות האלה נותנים כל מיני שוברי מתנה לאנשים בצוות
שהתלבטו במיוחד והפעם המנהלת החדשה בחרה לתת אותם לי! היא אמרה בפני כולם שהיא
רואה שאני משתדלת ומשתפרת. מזל שיש לי אוזניים שעצרו את החיוך שהיה לי על הפנים.
ממש שמחתי שהיא רואה כמה אני משקיעה ובחרה לתת את זה לי. זה לא בשביל השוברים, זה
רק בשביל ההערכה. העבודה הזאת שוחקת. אני יודעת שלא בכל מוקד שירות הייתי שורדת
וכבר עזבתי כמה וכמה מוקדים כשהרגשתי שאין אף אחד מאחוריי. המנהלים שלנו אחד אחד
נמצאים שם.
מה שכן מעצבן אותי ועיצבן אותי השבוע זה השיבוץ
למשמרות. יש מישהי שאחראית על השיבוץ. מעולם לא ראיתי את פניה אבל זה נדמה שהיא
עושה מה שבא לה. כשנכנסים לעבודה כל אחד בוחר מסלול שלפי המסלול הזה הוא עובד. זו
התחייבות דו צדדית. גם מצד העובד וגם מצד המעסיק. אני משובצת לפי מסלול שפעם
בשבועיים אני מקבלת יום חופשי באמצע השבוע. אמנם רוב הזמן השיבוץ היה תואם למה
שבחרתי, אבל בזמן האחרון זה נראה כאילו מנסים לשחק איתי בהתאם למה שצריכים במערכת.
כשלא היה עומס, אז שמו לי יום חופשי כל שבוע (כי למה לתת לי שעות, אם כרגע לא
צריך. פחות שעות= פחות משכורת שהם משלמים לי) עכשיו פתאום שהקווים מתפוצצים פתאום
ב"טעות" לא נתנו לי את היום החופשי. אז דיברתי עם המנהלת על זה והגענו
לאיזושהי פשרה (אני התפשרתי). ניחא, מעכשיו אין יותר תירוצים או
"טעויות" אחרי שדיברתי על זה.
ביום רביעי היה לי בוקר כל כך מצחיק. ניצלתי את
זה שאני עובדת משמרת ערב וחיטטתי קצת במעלה הארון שהיה פעם שלי, ומצאתי שם את ספר
הזכרונות שלי מהיסודי וכל מיני דברים שכתבתי שהייתי בתיכון. איזה פרץ נוסטלגי זה
היה, ואיזה פרץ של צחוק. התגלגלתי כמעט על הריצפה. כמה זכרונות!
ביום רביעי גם נרשמתי סופית לקורסים. את האמת
שלא היה לי כמעט זמן להירשם. חלון הזמן שלי נפתח באחת בצהריים, כשהייתי צריכה לצאת
מקסימום באחת וחצי בשביל לא לאחר למשמרת. איך אפשר לבנות מערכת בחצי שעה? הכנתי
מראש את המערכת האידיאלית שלי, אבל עדיין אף אחד לא מבטיח לי שיהיה מקום בכל
הקורסים שאני צריכה. וידעתי שאני צריכה לשחק עם זה. אבל זה עבר חלק בסופו של דבר.
בהתחלה הייתי מאוכזבת, אחרי שחזרתי מהעבודה היה לי יותר זמן לשחק עם המערכת והצלחתי
לבנות את המערכת הכי טובה שאני יכולה בשביל גם ללמוד וגם לעבוד. רק בסמסטר ב' יש
לי קורס שתקוע לי באמצע החיים, אבל אני חושבת שאני אסתדר. יש עוד זמן עד סמסטר ב'.
כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו. אז זהו, אני כמעט סטודנטית מן המניין, אפילו לקחתי קורס
"יוונית למתחילים". קצת להתחבר למקורות ולהבין מה הם מדברים שם בארוחות
חג. שנה הבאה אולי אני אקח שפה אחרת: יפנית או סינית. אין כאן חיבור למקורות, אבל
אני ממש מרגישה שסושי ואני זה חלק בלתי נפרד. אהבה נצחית.
יום חמישי, יום האהבה, לא נרשמה אהבה במחוזותינו, אבל לפחות לא נרשם מרמור.
זהו נכון לעכשיו,
שיהיה סוף שבוע מדהים.
בובי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
