הבה נתחיל בשבוע שהיה:
ביום ראשון לא היה משהו מיוחד כמדומני. היו לי
בעבודה לקוחות ממש מעצבנים ומתנשאים, אבל היו כאלה גם בשבוע שעבר ויהיו כאלה גם
בשבוע הבא, אז זה לא משהו חדש ואין טעם לספר עליהם. גם ביום שני היה אותו דבר, רק
שהמשמרת הייתה אפילו יותר מעצבנת. לא יודעת איך להסביר את זה. הרגשתי חסרת אונים
כאילו אני נציגה חדשה במוקד ואין לי מושג איך שרדתי את המשמרת הזאת. יש לנו עומסים
מטורפים כל יום במוקד והלקוחות מתעצבנים עליך כאילו עד עכשיו שיחקת בדומינו ו/או
כאילו יש לך השפעה על משהו במוקד הזה. צר לי לחדש לכם, אני לא ממקבלי ההחלטות ואני
לא מבעלי המניות של החברה. תנו לי לעשות את עבודת משכורת המינימום שלי בשקט.
ביום שלישי החלטתי שלא מתחשק לי להגיע לעבודה,
אז החלטתי להגיד שאני חולה. התקשרתי למנהלת, התקשרתי לאחמ"ש ויצאתי אל החופש.
ישנתי שעתיים סתם ככה באמצע היום, זה אפילו לא היה בצהריים.
באותו ערב הייתה החתונה של החברה מהכיתה. הגעתי
לשם, כמו לכל מקום, מוקדם מדי. כשהם אומרים שקבלת הפנים ב-19:30, זה לא הגיוני
להגיע לקראת 20:00? מסתבר שלא. היו שם
יותר מלצרים מאורחים ובגלל שהגעתי לבד ישבתי לי בדד באיזו פינה שם עד שאראה מישהו
שאני מכירה.
אחרי כמה דקות ישבו בשולחן לידי כמה אנשים
מהמשפחה של החתן. בהתחלה הציעו לי לשתות והביאו לי איזה משקה מזוויע שהורכב בדיעבד
ממיץ אשכוליות, סודה וחתיכת לימון. אחרי זה שאלו אותי למה אני יושבת לבד והציעו לי
להצטרף אליהם והושיבו אותי ליד איזה בחור שבמקרה היה גם רווק. סימנים של שידוך?
לפי המבטים של הדודות שם זה היה נראה כאילו עוד שניה מזמינים את ההורים שלי
ומחליטים לנצל את החלל כדי לערוך עוד חתונה. מהר מאוד התחילו לספר לי על כל תולדות
המשפחה: "הסבתא שלה" אמרו והצביעו על אישה ממש זקנה שישבה בשולחן. מכאן
הבנתי שזה הולך להיות ארוך. זה לא היה ממש ארוך, אבל זה היה מסובך. מסתבר שגם
רוסים, אמנם הם מביאים ילד אחד בממוצע למשפחה, אבל גם שם יש קשרים ענפים. אחרי
שהרכנו ראש גם לזכר הנספים בשואה (מתאים מאוד לאווירה של החתונה) הבחור התחיל לספר
על עצמו, או יותר נכון לא לספר על עצמו. לא ראיתי בו פוטנציאל לדייט אמיתי, אבל אם
אני כבר שבויה שם אז לפחות להתאמן לדייטים אמיתיים, אבל הבחור לא שיתף פעולה.
סיפרתי לו על עצמי קצת, ואחרי זה על כל דבר ששאלתי אותו על עצמו הוא ענה ש"זה
מסובך". הוא כרגע בין עבודות כי זה מסובך, והוא שמן כי זה מסובך. בקיצור, זה
מסובך.
בשלב מסוים היה לי קצת משעמם עם אנשים שאני
בכלל לא מכירה וראיתי כמה בנות מהכיתה, אז ניגשתי אליהן. זה כל כך החזיר אותי
לתיכון. אף אחת מהן לא הייתה חברה שלי בתיכון. אני בספק אם החלפתי עם כל אחת מהן
יותר ממשפט אחד בכל 4 השנים שלמדתי איתן. עברו 7 שנים מאז שסיימנו את התיכון! כל
אחת נמצאת במקום אחר. רובן נשואות, רובן עם ילדים, חלק אפילו כבר הספיקו להתגרש. הן
אפילו זיהו אותי! לא הייתי שקופה מדי בתיכון. הידד. ישבנו כולנו באותו שולחן. מדי
פעם ראינו עוד אנשים מהכיתה ומהשכבה. הגעתי שוב למסקנה שהשכבה הזאת הזדווגה בינה
לבין עצמה, מעבר לזוגות שידעתי שכבר התחתנו, גיליתי על עוד זוג שהתחתן לאחרונה
שניהם מהשכבה.
אחרי זה אפילו הציעו לי טרמפ עד הבית. זה התחיל
בזה שהיא כמעט נכנסה במישהו בחניה כשהיא עשתה רוורס, זה המשיך בזה שהיא כמעט דפקה
את האוטו מקדימה, החלוקה לנתיבים שיש- בגדר המלצה בלבד. זו הייתה הנסיעה המצחיקה
ביותר שהייתה לי. כל החוויה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי לא הייתה חלוקה כזאת
ל"מקובלים" ו"לא מקובלים". כולנו היינו מקובלים, אבל כל אחד
בחבורה שלו. הייתי שקטה, אבל לא הייתי לא מקובלת. אם נודה על האמת, החיים שלי
בתיכון היו טובים. יש הרבה חרשנים חננות כאלה שחוטפים מכות בגלל מי שהם ואני הייתי
חרשנית וחננה, אבל אף פעם לא ירדו עליי ובטח שלא הרביצו לי בגלל זה. אולי אפילו
אהבו אותי (הייתי מאגניבה, נתתי להם להעתיק במבחנים ואפילו בבגרויות). זה הכל היה
בראש שלי!
אני שמחה שהלכתי. נחמד מדי פעם לבקר בעבר. שווה
אפילו את הצ'ק, פסיכולוג היה לוקח יותר ולא הייתי מקבלת ממנו אפילו קינוח בסוף.
ביום רביעי קיבלתי בבוקר הודעה בוואטסאפ
מהמנהלת שלי. היא ביקשה ממני לבוא שעה מוקדם יותר בשביל "לטפל בתיקים".
הייתה לי הרגשה לא טובה בקשר לזה. ממתי קוראים למישהו לבוא שעה קודם בשביל לטפל
בתיקים? נכון, אנחנו לפעמים צריכים לחזור ללקוחות עם תשובות או צריכים לבצע פעולות
שאי אפשר לבצע במעמד השיחה, אבל עושים את זה במהלך המשמרת, לא באים מוקדם יותר.
חשבתי שגם ככה הברזתי אתמול, אז לא יזיק לי לבוא לעוד שעה ולא רציתי להתווכח עם
זה.
כשהגעתי לעבודה ראיתי את המנהלת בעמדה של
האחמ"שים, אמרתי לה שלום ואז היא אמרה לעוד מנהלת שם: הנה, זו הנציגה
המפורסמת. "מה?" שאלתי. "מה עשיתי?" היא אמרה לי להעלות את
המחשב ולבוא לדבר איתה עוד כמה דקות. "תקשיבי, עשית טעות. זה הגיע עד ללשכה
של המנכ"ל, את לא מבינה מה עשית". ובנימה דרמטית זו היא הסבירה לי את
הטעות שלי. הפעולה שעשיתי דורשת לעשות העתק הדבק למספר הכרטיס ואני לא שמתי לב
והדבקתי כרטיס אשראי לא נכון. מזל שאותו לקוח שם לב בזמן לפני שהוא חויב בכמה
עשרות אלפי שקלים בחשבון שלו ומזל שהוא היה צעיר בשנות העשרים שלו ולא עשה סיפור
מהטעות שלי, אחרת בטוח היו מפטרים אותי. תארו לעצמכם שהייתם רואים בכרטיס האשראי
שלכם חיוב של בערך 50 אלף שקל. לא הייתם נבהלים? לא הייתם כועסים? ברור שכן. בקיצור
טוב שיש לי עוד קצת מזל בחיים האלה למקרים שאני לא עושה העתק-הדבק כמו שצריך.
בתקווה שאני אצליח לעשות העתק-הדבק לפוסט הזה,
בובי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
