השעון הביולוגי שלי התבגר קצת לאחרונה. כבר מאז החג שאני נוחתת על המיטה בערך ב-10 בלילה. אפילו פעם אחת נרדמתי ישר איך שכיביתי את הטלוויזיה. אפילו לא הספקתי לכוון שעון מעורר לפני שהעיניים נעצמו. מזל שהשעון הביולוגי שלי מכוון בבוקר ל-6. קמתי ב-6 בדיוק וככה נמנעתי מאיחור לעבודה. מצד אחד זה מבאס שאני נרדמת כל כך מוקדם. מצד שני, אני קמה עם כל כך הרבה אנרגיה! זה שינוי מרענן. במקום להתעורר סחוטה מעייפות לעבודה אני קופצת מהמיטה ואפילו לא מחכה לצלצול השני של השעון המעורר בשביל לקום מהמיטה. שזה לא קורה אף פעם.

השבוע גם הצטננתי קצת. אולי גם בגלל זה אין לי יותר מדי אנרגיות. לא משהו רציני. הגרון לא כואב ממש, אבל מציק. האף לא מנוזל ממש, אבל התקפי אפצ'י יש בהחלט. האוזניים לא כואבות, אבל סתומות. בקיצור, שיהיה רק זה ולא יותר גרוע. מאז יום כיפור אני שותה כמעט מדי ערב תה חם. התגעגעתי ממש לתה. יש מצב שאני מזדקנת?

מה שרציתי לכתוב עוד, זה שאמא שלי צריכה לעבור ניתוח. כבר כתבתי על זה, אבל אתמול היא הייתה בבית חולים בייעוץת לקראת ניתוח. עדיין לא קבעו לה תור, אבל זה יקרה בחצי שנה הקרובה פחות או יותר. אני מההתחלה אמרתי לה שהיא לא צריכה לדחות את הניתוח יותר מדי. ככה גם הרופאים. אני מאוד מקווה שהיא תעשה את זה כי זה מאוד מגביל אותה. בכל פעם שהיא רוצה לצאת לאנשהו היא מחשבת את הזמן שעברו מאז שהיא לקחה משככי כאבים, כדי להעריך עד כמה יכאב לה ומה תהיה מידת הצליעה שלה. אלה לא חיים נורמליים. אני מאוד מקווה שקודם כל היא לא תחטוף רגליים קרות ותעשה את הניתוח, שהניתוח יצליח כמובן ושההחלמה תהיה מהירה. היא בסה"כ צעירה והיא אמורה להחלים מהר. אבל בטח עוד אעדכן לגבי זה כשיתקרב הניתוח.

אתמול הייתי בעבודה כמעט 11 שעות. בהחלט שברתי שיא. אמנם לא עניתי לשיחות כל הזמן אלא "רק" 7 שעות. בשאר הזמן טיפלתי בתיקים שנשארו פתוחים והאזנתי למישהי אלופה במכירות כדי ללמוד קצת. את האמת שזה היה ביוזמתי. אני ביקשתי להישאר, אז ככה שאני לא מתלוננת. אני פשוט לא המוכרת הכי מבריקה ומכירות זה נושא חשוב אצלנו, אז אני לפחות מנסה להראות שאני מנסה להשתפר. חודש שעבר היה דווקא שיפור ניכר, והחודש שוב ירידה. אני מקווה שבשבוע הקרוב אני אפציץ. אני חייבת. השבוע חשבתי לעצמי באוטובוס זה איזה נוראי זה יהיה אם יפטרו אותי בדיוק כשאני מתחילה ללמוד. כבר דמיינתי את השיחה: "בובי, תקשיבי, את לא מוכרת מספיק. דרכנו נפרדות". איזה פחד. בינתיים אני משתדלת להיות הכי טובה שאני יכולה. להשתפר יותר מבחינת תפוקה, לא להחסיר, לא לאחר. בחיי שאני לא זוכרת מתי איחרתי לאחרונה. אני סופר נציגת שירות. רק הקטע של המכירות דופק אותי.

אני לא מאמינה שנשאר רק קצת יותר משבוע ללימודים. את האמת שיש לי קצת ספקות לגבי מה שאני הולכת ללמוד. מה לעזאזל אני אעשה עם פיסת הנייר שנקראת תואר בתקשורת? לא סומכת על עצמי שאני אעשה עם זה משהו. וקצת מבואסת מעצמי שאני מתחילה תואר רק עכשיו בעוד שאר בני גילי מסיימים תואר. אבל אני משתדלת לא להיות פסימית במיוחד. אני מתחילה התחלה חדשה. זה אמור להיות אופטימי. מקסימום, אני כבר מומחית בלהתחיל תארים ולא לסיים. אני אתחיל תואר ברפואה כמו שאמא שלי מקווה ("אולי תהיי רופאה מתאים לך"...)

אז לא כל כך רופאה, ולא בת שש עשרה

ועדיין לא יודעת כלום על העולם הזה.

בובי