אתמול הייתה לי תחושה ממש טובה כשהייתי באוטובוס בחזרה הביתה. קשה לי להסביר אפילו למה. הייתי עייפה אחרי כמעט 13 שעות בחוץ בזה אין ספק, אבל יחד עם זאת, פשוט הרגשתי אנרגיות טובות.

אולי זו בגלל ההתחלה החדשה בקרוב. שנת הלימודים אוטוטו מתחילה (5 ימים, הייתם מאמינים?) אני אכיר אנשים חדשים, אני אלמד דברים חדשים. יש פתאום תקווה. כנראה שתמיד יש תקווה שדברים יסתדרו רק צריך למצוא את הדרך הנכונה. אולי ממש אוטוטו דברים יתחילו ליפול למקום הנכון. אבל נראה לי שזה מעבר לזה. אני מקווה שזה לא רק מצב רוח חולף ושהכל באמת יהיה יותר טוב. ניסיתי למצוא בפוסטים של לפני שלוש שנים לפני שעברתי ללמוד בבאר שבע, את אותה התחושה- לראות אם כתבתי על זה משהו וכן הייתה לי תחושה טובה אבל אני לא יודעת עד כמה הבנתי אז את מה שאני מבינה היום, כנראה שלא ידעתי מה מצפה לי. לא מבחינת הוצאות כספיות, לא מבחינה חברתית, לא מבחינת הלימודים עצמם. עכשיו אני קצת יותר רגועה לגבי זה.

יש לי קצת חסכונות שיכולים להחזיק אותי קצת מעל המים. אני ממשיכה לעבוד ולפי החישובים שלי זו תהיה משכורת מספיקה בשביל לחיות ולשים קצת בצד לימים אפורים בכל זאת אני עכשיו חיה עם ההורים. חוץ מאשר שכר לימוד שנתי, אני לא צריכה לשלם כמעט על כלום.

 מבחינה חברתית- קצת מקל עליי שזו אוניברסיטה עם הרבה דתיים לאומיים. הרי כל החיים שלי כמעט הייתי במסגרות דתיות. אמנם אף פעם לא הייתי כוכבת הכיתה, אבל ככל הזכור לי הרגשתי נוח בחברה המאוד לא שיפוטית של הדתיים הלאומיים. אז אולי הפעם אני כן אמצא אנשים שאני אתחבר איתם.

מבחינת לימודים- למדתי את הלקח שלי (נראה לי) אני לא מחפפת יותר. אני אלמד גם במהלך השנה ולא אדחה דברים. אבל בקשר לזה אני לא יכולה להבטיח. אתם יודעים איך זה מבטיחים הבטחות ודוחים הכל לתקופת מבחנים.  ושנה הבאה כשאני אלמד סטטיסטיקה אני אקח גם שיעורים פרטיים כי כבר הוכחתי לעצמי שאני לא מסתדרת. אולי בכלל אני אקבל פטור על הקורסים של סטטיסטיקה ואז אני אהיה המאושרת באדם. אבל כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו. אז בקיצור, אני ממש מקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

גם בעבודה היה לי יום מעולה אתמול. לא משהו מיוחד, אבל הייתה לי תחושה טובה לאורך היום ועבר לי בנעימים. עבר כל כך בנעימים שהתנדבתי להישאר כדי לעזור בכמה תיקים לנציגה חדשה שהגיעה לצוות. אפילו לא ביקשו ממני לעשות את זה. פשוט עשיתי את זה מיוזמתי לגמרי כי בא לי להישאר עוד קצת ולעשות שעות. זה לא מתאים לי. יכולתי להשתחל הביתה מבלי להגיד כלום. אבל בסופו של דבר החלטתי להישאר כי כמו שכתבתי כבר בפוסטים קודמים, אני חייבת להתבלט מעל השאר. כל עוד המכירות שלי במצב גרוע לפחות שאראה שאני עושה למען הצוות. מעבר לזה, אני פשוט בן אדם טוב, לא? (סמיילי קורץ)

היום היה לי יום חופש. זה היה יום חופש הכי לא מנוצל מאז המצאתם של ימי החופש. לפחות קמתי מאוחר יחסית (8 בבוקר), אבל לא עשיתי שום דבר מאז. יש לי מכנסיים לתקן, ובמקום ללכת ולמצוא איזו תופרת שתעשה לי מכפלות ויהיה לי סוף סוף קצת מלבושים העליתי עובש במיטה מול הפייסבוק והטוויטר.

מחר אני עובדת ערב אחרי הרבה זמן של בקרים. אני חושבת שלפני החגים הייתה הפעם האחרונה שעבדתי ערב שזה שיא של משמרות בוקר לכל הזמנים. אני דווקא נהנית ממשמרות בוקר יותר בזמן האחרון. אבל זה בטח לא מעניין אתכם.

כאן אסיים,

בובי

עדכון מעכשיו: סוף סוף אמרתי לאמא שלי שאני לא ממשיכה עם לימודי הפסיכולוגיה. יפה לי, שנה אחרי שהפסקתי את הלימודים רשמית ופחות משבוע לפני שאני מתחילה תואר חדש. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. הוקל לי! היא לא אמרה בינתיים כלום על זה, אבל בטח יהיו שאלות בהמשך.