זה היה שבוע מטלטל.

הרגעים שלפני

יום שישי לפנות צהריים. אני יושבת בבית ופתאום אני רואה שיחה שלא נענתה מהמפקד שלי במילואים. אחריה אני רואה גם הודעה בפייסבוק שמבקשת להתקשר אליו דחוף. אני לא אוהבת את המילה דחוף, בטח שלא מהמפקד ובטח שלא ביום שישי. הבטן שלי התהפכה מיליון פעם. יש להודעה הזו רק פירוש אחד. כמובן שדווקא כשאני צריכה להתקשר הפלאפון שלי לא עובד! מן חוק מרפי כזה כדי לגרום לבטן שלי להתהפך עוד יותר לפני שמקבלים תשובות. אחרי חצי שעה סוף סוף הצלחתי להתקשר אליו. הוא אמר לי שכנראה בוודאות הולך להיות צו 8 וכדאי שאני אכין תיקים לשהייה ארוכה מחוץ לבית. אני לא חושבת שעיכלתי אז, כי לא הכנתי תיק באותו שלב. פשוט חיכיתי והבטן המשיכה להתהפך.

אחרי כמה שעות אני מקבלת ממנו עוד טלפון שאומר שזה סופי ושאני צריכה להגיע לבסיס ברגע שמתקשרים אליי ממרכז הגיוס. בשלב הזה כבר הכנתי תיק וישבתי צמודה אל הטלפון כדי לא לפספס ואכן הגיע טלפון בשעות הערב. באותו שלב התיקים כבר היו מוכנים, הרבה בגדים חמים, שמיכה, כלי רחצה. תוך רבע שעה מהטלפון כבר הייתי בחוץ. גיסי ואחותי הסיעו אותי למקום המפגש.

מקום המפגש

מקום המפגש היה במרכז תל אביב. כשהגעתי היינו שם רק מעטים. ישבנו בחוץ על גרם מדרגות וחיכינו שיבואו לאסוף אותנו לבסיס. הייתה הרגשה כאילו אנחנו בגן חיות. כל העוברים והשבים הסתכלו עלינו כלא מבינים. מה עושים חיילי מילואים בלב ליבה של תל אביב בערב שבת? עוברת אורח אחת עצרה והתחילה לשפוך בפניי במשך דקות ארוכות עד כמה שהיא מפחדת מהטילים שהגיעו לתל אביב והראתה לי רדיו שהיא מסתובבת איתו כרגע בכל זמן. עוד סיפרה לי סיפורים מעברה. בשלב מסוים כבר הפסקתי להקשיב. אני חושבת שאחרי רבע שעה של דיבור רצוף שלה זה כבר התחיל לשעמם.

חיכינו במקום המפגש 3 שעות! הייתי צריכה לצפות את זה ולהגיע מאוחר יותר. זה הרי ברור שבצבא כמו בצבא הכל קורה כמה שעות מאוחר יותר. בסופו של דבר הגיע אוטובוס ולקח אותנו למקום מפגש אחר. אבל שם לא חיכינו יותר מדי. הגענו לבסיס בערך בחצות ומעכשיו רק נותר להמתין לפקודה.

בסיס 1

זה היה הבסיס בו שירתתי בסדיר. מעולם לא ראיתי אותו כל כך שוקק חיים. לאט לאט התחיל להתמלא הבסיס באלפי חיילי מילואים. תחשבו מה זה. יום שישי בערב. זה לא בדיוק הדבר הטבעי לעשות: לצאת מהבית, לעזוב את אשתך והילדים ולהתגייס עד הודעה חדשה.

מכאן אין כל כך מה לספר על שישי בערב חוץ מזה שחיכינו וחיכינו וחיכינו ואני יכולה למלא עוד שלוש שורות שלמות במילה "וחיכינו". לא היה כל כך מה לעשות אז ישבנו על ריצפת הבטון, בשלב מסוים שכבנו על ריצפת הבטון ורק ב-6 בבוקר נרדמתי על ריצפת הבטון שעליה הנחתי פליז שלא חימם ולא ריפד כל כך. ישנתי שעתיים ועם זה תפקדתי כל היום. הגוף שלי כאב מכל הצדדים כי לישון על ריצפת בטון זה לא חביב בכלל. בשבת המשכנו עם חוסר הוודאות. מדי פעם היו משימות אבל לא משהו רציני. שוב נתקלנו בחוסר ההיגיון של צה"ל בכמה וכמה מקרים. אם בכל מוסד אחר יש בירוקרטיה שעוזרת כדי לשמור על הסדר כאן הבירוקרטיה נועדה בדיוק להפך. לגרום לחיילי המילואים להתחרפן ולאבד את עשתונותיהם. זה הולך להיות מוטיב מרכזי בשבוע הקרוב. בכל מקרה כבר כמעט התמזגתי עם הבטון מרוב שישבתי עליו. כל כך הצטערתי שלא הבאתי איתי ספר. זו הייתה טעות. יכולתי לסיים שני ספרים בזמן הזה. העברתי את הזמן בפייסבוק דרך הסלולר שזה דבר זולל סוללה. מזל שבאותו שלב היה איפה להטעין את הפלאפון. הלילה של מוצאי שבת נראה אותו דבר רק שישנתי על ריצפה רגילה ולא על ריצפת בטון ולמרות הכל ישנתי כמה שעות טובות ברציפות. אפילו סיפרו לי לילה למחרת שנכנסו למשרד, לקחו קלסרים ולא שמעתי כלום. עד כדי כך חזק ישנתי. ככה זה כשעייפים כנראה. ישנים בכל מצב ובכל מקום.

יום ראשון היה יום מבוזבז גם הוא. הייתי אמורה לצאת הביתה בעקבות סיכום עם המפקד. במשך 5 שעות אולי חיכיתי לצאת ולא היה מה לעשות, בדיוק איך שאני באה לשאול אותו אם אפשר לצאת הביתה הוא אומר לי שלא, כי יש מה לעשות. ככה נשארנו עד הלילה עם העבודה. ושוב זו אותה ריצפה. הפעם ישנו 4 במשרד. כן, על הריצפה.

ביום שני יצאתי על הבוקר הביתה. זה היה מרענן. הנסיעה גם לא הייתה ארוכה במיוחד. לקחתי את הדברים שלי. שמתי שני ספרים יחד עם כל הציוד שלי. לקחתי עוד בגדים מחממים והשגתי גם שק שינה, כי די מיציתי את העניין של לישון על ריצפה קרה. ביום שלישי על הבוקר כבר הייתי מחוץ לבית בדרך לבסיס השני.

בסיס 2

לבסיס השני הגעתי. את החברים לשלישות מצאתי. מפה לשם עשינו כמה דברים קטנים ואחר כך לא עשינו כלום. זה כבר היה מעצבן. זה היום החמישי כבר מאז ההקפצה ואולי עשיתי כמה דברים כשישבנו במשרד אבל לא הרגשתי מועילה במיוחד. במיוחד שזה גורר הפסד של חומר בלימודים.

מה שלפחות היה טוב, זה שממש צחקתי באותו יום. היו עוד שתי בנות שהצטרפו למחלקה שלנו ככה שלפחות אני כבר לא הבת היחידה בגדוד. גם הבנים נחמדים ממש אחד אחד. ממש היה כיף לדבר איתם. זה מה שיפה במילואים. פתאום אפשר ליצור קשרים עם אנשים שמעולם לא היית מדבר איתם ביומיום. חלקם נשואים עם ילדים, חלקם סטודנטים כמוני, חלקם עובדים על פרויקט בינלאומי גדול ששווה מיליוני דולרים. אחד מהם אפילו עוסק בתחום התקשורת- שזה מה שאני לומדת. דיברתי איתו קצת על איך אפשר להשתלב והוא אמר שזה קשה, אבל שזה תחום מעניין שאפשר להתפתח ממנו לכל מיני כיוונים. הוא גם סיפר לנו קצת רכילות מאולפני החדשות: מי מהשדרנים ימני ומי שמאלני, מי חכם ומי לא כל כך, מי נחמד ומי לא. גם סיפר לנו על אולפני החדשות, איך זה עובד מבפנים וכו'. אם לא הייתי פוגשת אותו במילואים כנראה שלא הייתה לי אפשרות להכיר אותו, אבל הנה נחשף בפניי איש נחמד מאין כמותו.

בערב התקלחתי מקלחת בזק במקלחות המשותפות של הבסיס. זה מסוג המקלחות שאת יוצאת מהן יותר מטונפת ממה שהיית לפני. אבל לאור העובדה שלא ידענו אם תהיה הפסקת אש ומתי בפעם הבאה תהיה מקלחת זמינה צריך לנצל כל טיפת מים וסבון שנקרית לדרכנו. באותו ערב הייתה לי גם מיטה וגם היה לי שק שינה. הפינוק! ישנתי כמו תינוק. מסתבר שלא לעשות כלום כל היום מעייף באותה מידה כמו להתרוצץ כל היום ממקום למקום.

למחרת התעוררנו במהירות כי הולך להיות יום חשוב. כנראה השלב האחרון לפני הכניסה לעזה. בשלב הזה כמות הבדיחות השחורות שסיפרו החיילים עלתה על גדותיה. הייתה תחושה שכל אחד מהם יודע שהוא הולך לקראת המוות. זה היה מזעזע אפילו לחשוב על זה. זו הייתה תחושה של חוסר וודאות מלווה בחששות מהמוות. אני לא חושבת שיש תחושה גרועה יותר מזה. זה חלחל גם אליי, למרות שפיזית אני לא נכנסת לשום שטח, אבל מי יודע אולי אני אהדק את אצבעי ואדמם למוות. או שלא צריך ללכת רחוק מדי. הבסיס בדרום, בדרום נופלים קאסמים בלי הפסקה. זה מתכון לאסון. באותו יום עברנו לבסיס אחר.

בסיס 3

בבסיס השלישי כבר הייתי חתומה על נשק ואפוד. כבר הבעתי על כך את חוסר שביעות רצוני. לא נגעתי בנשק כבר 5 שנים וגם כשנגעתי בו לא ידעתי איך להשתמש בו. זה נראה לי מגוחך! זה נראה כאילו אנחנו בדרך לאיזו הצגה רק שלאף אחד אין מושג מה התפקיד שלו. חשבתי שאחרי שבוע כמעט אני אדע מה עושים, אבל לא. מחתימים אותי על נשק. בסיס 3 היה שטח פתוח לגמרי. כן, שטח פתוח כמו "נפלה רקטה בשטח פתוח" בשעות הספורות שהייתי שם השתטחנו על הריצפה 3 פעמים כשהיה צבע אדום. זה מלחיץ. אין שם מרחב מוגן. אני חושבת שזה הקש ששבר את גב הגמל. כמה דקות אחרי הלכתי לצד לבכות. לא רציתי שיראו אותי אבל אותו איש תקשורת שאיתי במחלקה שם לב וניגש אליי. גם הוא לא היה מרוצה מהמצב בלשון המעטה. אחרי זה ניגש אליי המפקד ושאל אותי מה קרה. הסברתי לו שאני מרגישה שם חסרת תועלת. שאין שום היגיון שאני אחזיק נשק, או אהיה בשטח עם הלוחמים. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר לי שישלח אותי הביתה ובמידה ולא תהיה הפסקת אש הוא ימצא לי תפקיד במקום אחר. זה הרגיע אותי קצת אבל לא לגמרי. עדיין שבוע עבר וחוסר הוודאות הזו לגבי מה שיקרה הכריעה אותי. אני לא לוחמת ולא הייתי ואין שום היגיון בזה שאני אעשה מילואים בתנאים פיזיים של לוחמים.

באותו ערב נסעתי הביתה. ובאותו ערב גם הכריזו על הפסקת האש ככה שכל הדיון של מה אעשה במהלך המילואים לא היה רלוונטי.

יום למחרת היו עוד כשלים, כמובן כיאה בצה"ל ככה שהמילואים האלה הסתיימו בנימה צורמת. משום מה  נראה לי שאף אחד לא יפיק לקחים.

במילואים האלו קיבלתי תמיכה מלאה מהעבודה. המנהלת שלי עשתה מעל ומעבר כדי לעודד אותי. כל יום שלחה לי הודעות בוואטס-אפ וגם קיבלתי חיזוקים משאר החברים בעבודה. זה ממש חימם את הלב. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני ממש מתגעגעת לעבודה.

בלימודים כבר השלמתי חלק מהחומר הלימודי. במחלקה לתקשורת ריכזו את כל החומר לאנשי המילואים ושלחו קבצים דרך הפייסבוק. את המחלקה לקרימינולוגיה אני לא מאמינה שתהיה לי בעיה להשלים. אלה ארבעה קורסים, אבל בטוח שאני אמצא מישהו עם מחשב שיוכל להעביר לי את הקבצים. מבחינת שיעורי בית זה מצחיק, אבל קיבלנו משימה במחלקה לתקשורת לפתוח בלוג בישראבלוג. עם ניסיון של 8 שנים בבלוגיה אני אוכלת את המשימה הזו בלי מלח. עוד משימה יש לי להגיש עד מוצ"ש. זו משימת רשות, אבל אני רוצה להגיש כי נראה לי שזו משימה שתהיה לי קלה יחסית.

בטוח שיש לי עוד הרבה דברים לכתוב שלא כתבתי, אבל לפוסט הזה יש כבר 1500 מילים ואני חושבת שזה מספיק.

שיהיה סוף שבוע גשום ומקסים

שלכם סמ"ר במיל' בובי