אני משתגעת מעצמי. בשנים האחרונות דחיתי את כל העניין הזה של מערכות יחסים בטענה שאני לא מעוניינת, שאני לא מוכנה לזה. במצב הזה אני נמצאת כבר לפחות 4 שנים. אז נמנעתי ונמנעתי ועכשיו כשאני רוצה מערכת יחסים רצינית, אני עדיין נמנעת. אני לא מסוגלת לעשות את הצעד לקראת קשר גם אם יש מישהו שמוצא חן בעיני.

אני יודעת שכתבתי על זה בעבר ושום דבר לא משתנה. כל פעם יש תירוץ אחר. אני צריכה לרזות, אני צריכה לצאת מהבית בשביל להתנתק מכל הלחצים שעוטפים אותי מצד המשפחה, אבל אני כבר לא יודעת עד כמה זה יעזור. את האמת שאני מפחדת לאבד שליטה ובאהבה יש הרבה איבוד שליטה. אז מה שנשאר לי זה להרוס כל קשר שמתחיל. לא להיפתח, לא להתקשר, להתנהג הפוך לגמרי ממה שאני. ברגע שאני אשחרר אני אאבד שליטה ואז אני אפגע ואפסיד אולי את גבר חלומותיי, אז אני עושה פעולות אקטיביות כדי להרוס בעצמי. ואז אני לא חסרת ישע מול הגורל. אם אני הרסתי אז זה בסדר, כי אני יכולה לקחת על זה אחריות. זה דפוק, אבל זה ככה.

זה הדפוס החוזר בחיים שלי. מתי זה ישתנה? מתי אני אחליט שזהו, שאני יכולה לאבד שליטה ולהשתחרר? בא לי לפעמים לעשות את זה, לא לעשות חשבון לשום דבר. אבל ברגע שאני רק חושבת על זה אני חוטפת זעזוע, ממש פיזי כולל כאבי בטן שמשתק אותי ולא מאפשר לי לפעול. עד כדי כך שאני אומרת לעצמי לפעמים: אז תמותי רווקה, מה כבר רע לך? תעבדי באיזו עבודה נוחה, תנסי למלא את החיים שלך בפייסבוק וטוויטר וקצת בלוג ותישארי במשבצת הנוחה שלך כל החיים- מאחורי מסך. אולי מתישהו בגיל 80 אני אמצא את האחד שלי בבית גיל הזהב, ואפסיק לפחד כי אדע שכל יום יכול להיות האחרון. אולי אני ארגיש ככה גם לפני.

בובי