כבר די הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על זה. לפני 3 וחצי שנים עזבתי את התואר שעשיתי בבאר שבע. גם כי לא הצלחתי בו, גם כי הייתי שם מאוד בודדה ולא הצלחתי להתחבר עם אנשים. הייתי יכולה לעבור שם ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד, וגם אם הייתי מתה- אף אחד כנראה לא היה שם לב (חוץ מהמשפחה שלי שתמיד שם, אבל הם היו באזור חיוג אחר וזה לא אותו דבר). בקיצור, חזרתי מתוסכלת מהתקופה הנוראית וישר מצאתי את העבודה בחברת האשראי. שם הדברים התחילו להשתנות, הכרתי אנשים חדשים, וזו הייתה התחלה אופטימית של דף חדש ונקי, הזדמנות בשבילי! 

לא ידעתי באותה תקופה אם אני רוצה להתחיל תואר חדש, כי לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד. להמשיך עם התואר בפסיכולוגיה, או להתחיל תואר אחר? גם די חששתי שאני שוב אהיה לבד, שאני אסתובב באוניברסיטה כמו רוח רפאים בלי שאף אחד יראה אותי. בסופו של דבר באוקטובר 2012 התחלתי תואר בתקשורת ובקרימינולוגיה, מעבר לזה שגיליתי שאלה נושאים שמעניינים אותי מאוד, גם גיליתי שכאן הכל שונה. אני הרבה יותר מתחברת עם האנשים וברוב הזמן אני לא לבד. 

בשנה שעברה גם הרגשתי את זה, במיוחד בסמסטר השני, אבל השנה הזו זה אפילו בולט יותר. כמעט אין רגע אחד שאני לבד כשאני נמצאת באוניברסיטה. תמיד יש עם מי לדבר, אם אני צריכה סיכומים- תמיד יש למי לפנות. אם במקרה יש לי שיעור חופשי, אז כמעט תמיד אני מוצאת אנשים להיות איתם, או שהם מוצאים אותי, או שאפילו הם מחפשים ספציפית אותי ויודעים כבר איפה אני נמצאת (בספריה כמו חרשנית). 

אני תוהה לעצמי, למה עכשיו זה ככה ובב"ש זה היה אחרת? איך עברתי מקיצוניות של כל כך הרבה רע, לתקופה יחסית טובה. לא הרבה השתנה בי. אני אולי קצת פחות שקטה משהייתי, אבל עדיין לא הייתי אומרת שקל לי עכשיו להתחבר עם אנשים. אז איך זה כל כך שונה? 

מה שאין לי ספק לגביו זה שבזכות התקופה הרעה בבאר שבע, אני מעריכה הרבה יותר את התקופה הטובה עכשיו. יש לי הרבה מזל שנתקלתי באנשים כאלה, סתם ככה באמצע הדרך. 

אם באוניברסיטה עסקינן, אי אפשר שלא לכתוב על כל העבודות להגשה שהיו לי לאחרונה. הגשתי כבר 4 עבודות מתוך 7, ועוד שבוע וחצי כבר מתחילה תקופת מבחנים. יש לי בסמסטר הזה 8 מבחנים. השבוע היה השבוע הכי לחוץ מבחינת העבודות. היו לי 2 עבודות להגיש, עבודה אחת מהן הייתי צריכה להתחיל מאפס יום לפני, כשבמקרה נתקלתי בחברה מהאוניברסיטה שכבר עשתה את החלק הכי מעצבן בעבודה, ועשינו את העבודה ביחד. עשינו חלוקת עבודה פחות או יותר הוגנת וככה יצא שכל אחת מאיתנו חסכה שעות של כאבי ראש מיותרים. הנה עוד דוגמא לאנשים טובים באמצע הדרך. 

שבוע הבא, השבוע האחרון של הסמסטר. אחרי תקופת המבחנים הקרובה עברתי כבר חצי תואר. מיותר לומר שאני ממש חוששת מהמבחן בסטטיסטיקה, וזה שיש מרצה קפדן מהמשטר הסובייטי לא ממש עוזר לי לא להילחץ. 

בובי