הנושא החם מעלה אצלי נושא שרציתי לכתוב עליו.

גם אני הייתי ילדה שמנה, אני עדיין ילדה שמנה שכלואה בתוך  בחורה שמנה. התחלתי להיות שמנה בערך בגיל 5 ולא זכור לי שאכלתי יותר ממתקים, או יותר מדי אוכל בגיל הזה. בשנות הילדות שלי, בבית ספר יסודי, תמיד הייתי שמנה. למזלי, הייתי בבית ספר עם חברות שלא ייחסו למראה שלי חשיבות, אולי בגלל שבגיל הזה אני לא ייחסתי לזה חשיבות. אני לא זוכרת שהרגשתי נחותה יותר מהשאר, או מוגבלת איכשהו, להפך. הייתי קופצת בחבל, משחקת בגומי, ויש מצב שאם הייתה תחרות בזה הייתי יכולה להיות אלופת הארץ ב"שלוש מקלות". (מישהו עוד זוכר מה זה, או שהפכתי להיות ענתיקה בעולם האפליקציות?) בשיעורי ספורט הסיבה היחידה שלא אהבתי מחניים זה בגלל שפחדתי מהכדור.

בתיכון גם לא התייחסו אליי שונה בגלל שאני שמנה. היו לי חברות, ולא הציקו לי בכלל בקטע החברתי. נכון שלא הייתי הכי מקובלת, אבל כן אהבו אותי.

הבעיה התחילה בבית. נתחיל מזה שהתזונה בבית לא הייתה מי יודע מה. גם אמא שמנה, גם אבא שמן אוכלים מכל הבא ליד. היה גם אוכל בריא: ירקות וגבינות אבל גם הרבה ממתקים וחטיפים.

למרות שאמא שלי בעצמה הייתה שמנה, והתזונה שהיא אכלה לא הייתה מאוזנת בלשון המעטה,היא לא חסכה בהערות כלפיי. "אל תאכלי מזה, ואל תאכלי משם" או "אם רק תרזי קצת, את תהיי כל כך יפה", רמזים לזה שאני צריכה לעשות הליכות, או מבטים עקומים בכל פעם שאני אוכלת משהו שלא נראה לה, או אוכלת בשעה שונה ממה שאני אוכלת בדרך כלל- תמיד היו הערות. במקום לתת דוגמא, היא הוציאה את כל התסכולים שלה עליי. זה בטח נובע מדאגה ולא הייתה לה כוונה רעה, אבל אני לגמרי איבדתי את הבטחון בגלל כל ההערות האלה. הרגשתי הרבה יותר שמנה ממה שאני באמת. עכשיו בדיעבד אני מבינה שבכלל לא הייתי שמנה כשהייתי קטנה, הייתי מקסימום מלאה, אולי אפילו לא מלאה אלא פשוט בן אדם, שזה מבנה הגוף שלו ולא משנה מה הוא יעשה, הוא לא ירזה מעבר לזה.

מכאן עד לפיתוח הפרעות אכילה הדרך הייתה קצרה. ככל שגדלתי התחלתי להתמרד. העדפתי לאכול רק כשאנשים אחרים לא מסתכלים, במיוחד לא אנשים במשפחה ובמיוחד לא אמא שלי. כשהייתי באמת לבד, פרצתי את הגבולות. אכלתי מכל הבא ליד. זה התחיל לאט ובטוח. פה כפית שוקולד ישירות מהקופסא, ושם עוד חטיף בלי שמישהו ישים לב. בתיכון, זה היה לקנות במכולת ליד בית הספר ולאכול לפני שאני מגיעה הביתה. בצבא, כשהייתי קצת יותר רחוקה מהבית והיה לי קצת כסף משלי, התחלתי לאכול יותר בחוץ וזה לא היה בדיוק סלט קינואה עם נבטים. כשהשתחררתי והתחלתי לעבוד, זה כבר הפך לאומנות: אומנות השליטה. אני מחביאה אוכל, לאט לאט משפרת את המיומנויות שלי, לומדת איפה לאכול וכמה לאכול כדי שאף אחד לא ישים לב, שחס וחלילה לא יחשבו שאני לא נורמלית. ואז את קולטת שאת לא באמת מלאה, את כבר שמנה. כל ההערות האלה שקיבלתי שהייתי קטנה, הגשימו את עצמן.

במרד הגדול הזה, השולט הפך לנשלט. לפעמים אני מרגישה שאני בובה בידי האוכל. אני מודה, אני עדיין מחביאה אוכל, עדיין נקלעת לבולמוסים לעיתים תכופות, עדיין בתוך המערבולת הזו. בערך כל שבוע אני מרגישה שזהו, מעכשיו אני מתחילה דף חדש ומתחילה לאכול בריא, אחרי כמה שעות אני כבר מתחילה לאכול שוב.

דעתי חצויה על הקמפיין שעלה בנוגע להשמנת ילדים, זה נכון לעורר את המודעות הזו אצל ההורים. להיות שמן זה לא בריא! אבל אני חושבת שהרבה הורים לא ידעו איך לגשת לזה. אם ההורים שלי רק היו משמשים דוגמא חיובית במקום להעיר לי הערות, יכול להיות שהייתי במקום אחר כרגע. זו אחריות של ההורים להיות קשובים לילדים שלהם. אני לא אמא, אני בעצמי לא יודעת איך לגשת לנושא הזה, אבל מעבר להגיד "שמן זה לא טוב" צריך להיות בקמפיין גם הפניה לגורם מקצועי שהורים לילדים שמנים יוכלו לפנות אליו. להעלות מודעות זה לא מספיק, ויכול גם להזיק אם ההורים יפעילו יותר מדי לחץ על הילדים.

בובי