בפוסט הקודם כתבתי על תובנות מתקופת מבחנים והדרך להשיג מטרות. בין השאר כתבתי על זה שאני משיגה את המטרות שלי טוב יותר כשאני מדווחת ונותנת דין וחשבון לאחרים על התכנונים שלי.

מי שקורא פה תקופה ארוכה בטח מכיר את כל המאבקים שלי עם המשקל. זה תמיד מתחיל עם הרבה מוטיבציה, ואחרי יום-יומיים הולך ודועך, ואני לא מצליחה להתמיד. תמיד מעגלת פינות, תמיד מתרצת תירוצים, תמיד אני מוצאת את הסיבות הכי לא נכונות לאכול, ואז מתוסכלת מזה שנכשלתי שוב, ואוכלת פי 10 בשביל להרגיע את העצבים.

כבר בערך שלושה חודשים אני חושבת להצטרף לאחת מקבוצות הדיאטה שקיימות. חשבתי, בדקתי, חשבתי שוב, בדקתי שוב, קיבלתי רגליים קרות עד שויתרתי על זה. אתמול קיבלתי החלטה סופית שאני מצטרפת לאחת הקבוצות. השארתי את הפרטים שלי באתר, ותוך שעה כבר התקשרו אליי, נתנו לי פרטים וקבעתי איתה להגיע ביום שישי הקרוב.

הטריגר לזה היה אירוע משפחתי שהיה במוצאי שבת. שוב בלי למצוא מה ללבוש, שוב ההרגשה הלא נוחה הזו של להיות בסביבת אנשים ולהרגיש שכולם מסתכלים עליך, ולא מהסיבות הטובות. ובעיקר, הכי חשוב, זה ההרגשה בפנים. אני לא יכולה לעצור את הרגשת הקנאה שאני רואה שכולם מתחתנים, מביאים ילדים, ואני נשארת מאחור. אני רוצה לחיות את החיים שלי, ולחיות אותם בדיוק כמו שאני רוצה. בלי להתפשר, בלי להסתתר מאחורי מעטה השומן. כבר מזמן אני מבינה שאני חייבת לרזות. אם אני אמשיך כמו שאני ממשיכה עכשיו, אני רק אמשיך לעלות במשקל – זה קרה עד עכשיו, זה יקרה גם בעתיד. וכמה שקשה לי להודות בזה, אני צריכה עזרה. אני כבר אדם ברשות עצמי, ואם אני לא אשיג את העזרה עבורי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.

אז ביום שישי, אני מבטיחה ללכת לקבוצה. אין פחדים! אני מתחילה את התהליך הזה מחדש, עם משהו שונה הפעם. אני לא יודעת אם זה יצליח, אבל אני מוכנה לנסות. כל כך הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש עכשיו. כמו למשל "האם אי פעם זה יצליח?" או "מה יקרה אם זה יצליח?" מפחיד, נכון? כל הפרסומות האלה מבטיחות לך שתהיי אדם חדש. מה עושים עכשיו עם אדם חדש, שאני קצת מכירה וקצת לא? אני, שכל רגע בחיים שלי חייב להיות מתוכנן פתאום הולך לשנות את השחקנים במשחק הזה? או שאולי אין צורך להיות כל כך דרמטית?

לילה טוב,

בובי