הייתה לי שבת לא נינוחה. ככה זה כשאני יוצאת מהאזור הנוח שלי. אני יותר עצבנית, יותר מתוחה כי אין לי את המתוק שירגיע אותי. אתמול זה עוד היה נסבל, אבל היום הרגשתי את חוסר השקט הזה יותר ויותר. קיללתי את הרגע הזה שזנחתי את השוקולד לטובת מה בעצם? ניסיתי להזכיר לעצמי את המטרה, אבל היה קשה מאוד להיזכר.

אמרתי לעצמי שאולי עכשיו זה קשה, אבל זה ילך ויהיה קל יותר עם הזמן. ובסוף התגברתי על התחושה הזו. אחרי מקלחת וארוחת ערב כבר לא הרגשתי את הצורך לאכול. אז אחרי שהתגברתי על התחושה הזו, אני קצת יותר אופטימית, קצת פחות סקפטית לגבי היכולות שלי להצליח בזה. אמנם דרך ארוכה לפניי, אבל עשיתי צעד אחד, קטנטן, שקצת יותר מקרב אותי למטרה שלי.

מחר יום מלא בסטטיסטיקה לקראת המבחן בחמישי,

באופטימיות,

בובי