מה שלומכם? עדיין בין החיים?

לא כתבתי כבר חצי שנה. תמיד יש את הדחף הזה לכתוב, אבל הדחף הזה הוא הרצון לקבל במה ושאנשים ישמעו את מה שיש לי לספר, וכאן אין את זה כל כך. נשארו כאן קוראים מהעבר שאני יכולה לספור על כף יד אחת.

אז שנתחיל?

אני עובדת במקום העבודה הנוכחי שלי כבר שנה ו-8 חודשים, חזרתי לשם בחודש מאי (כבר עברה כמעט שנה?) ובאוגוסט האחרון התחלתי בתפקיד חדש וקבוע. התפקיד הוא די מעניין יחסית למה שאחרים עושים. והוא בנישה מסוימת שלא הרבה מתעסקים בה אצלנו אז מתייעצים איתי הרבה וסומכים על שיקול הדעת שלי. אולי זה לא הדבר הכי מעניין שאעשה כל ימי חיי, אבל לבינתיים זה מספיק.

חלק מהאנשים שעובדים איתי מרוכזים בעבודה ולא מרימים את הראש ממנה, יש הרבה אנשים מהצוות שלי שאני מחליפה איתם מילה אולי פעם בחודש, ואם לא הייתי אומרת להם שלום כשהם חולפים על פניי במסדרון, אז הם לא היו מסתכלים לכיוון שלי. זה די מגעיל לעבוד במקום כזה, בהתחלה היה לי מאוד קשה להתרגל לזה, אבל התרגלתי בסופו של דבר. יש כמה אנשים שהם כן נחמדים. בעיקר כאלה שאני מדברת איתם כל יום כחלק מהתפקיד.

המצב הבריאותי שלי לא משהו בכלל.

הרגל שלי כואבת נורא, ואני מאוד מוגבלת בהליכה, נעזרת בכדורים כדי להמשיך בשגרה היומיומית. אם עשיתי את הטעות ועמדתי יותר מ-10 דקות רצוף, אז יכאב לי יותר מהרגיל במשך כמה ימים.

הייתי אמורה לעבור את הניתוח בינואר, אם הייתי עושה אותו בזמן אז כבר הייתי מחלימה ממנו כמעט לגמרי. הגעתי ביום של הניתוח לבית החולים והייתי כבר מוכנה נפשית לעבור אותו, כמובן שהודעתי בעבודה, אבל הייתי חולה עם שיעול ממש חזק וכאבי גרון שלא הפסיקו, אז הרופא החליט לדחות את הניתוח. יצא שהתאשפזתי ל-10 דקות בדיוק ושיחררו אותי.

אחרי זה דחו לי את הניתוח עוד פעמיים נוספות כי כאב הגרון לא הפסיק. זה כבר היה ממש מוזר שכאב גרון נמשך חודש וחצי, אז לפני שלקחתי שוב אנטיביוטיקה הלכתי לרופא אא"ג והוא אמר לי שכאב הגרון הממושך הוא כתוצאה מדלקת בשריר בצוואר. בחיים לא הייתי חושבת על זה. הוא נתן לי כדור לדלקת ועבר לי סוף סוף הכאב.

כרגע בגלל שדחו לי את הניתוח 3 פעמים, אני צריכה להתחיל את כל התהליך מחדש. מקווה שזה לא ייקח כמה חודשים כי זה ממש מגביל אותי. אפילו חשבתי על לקחת עוד חופשה ארוכה מהעבודה, כי לפעמים הכאב ממש חזק, במיוחד בשבועיים האחרונים.

לדובדבן שבקצפת, החבר המקסים שלי. אנחנו יוצאים כבר 10 חודשים והוא מושלם. כשלא הייתי במערכות יחסים (רוב החיים שלי) תמיד דמיינתי איך זה יהיה, וזה אפילו טוב יותר ממה שדמיינתי. ממש כיף לי איתו. הוא מצחיק אותי ומחמיא לי כל הזמן, תמיד גורם לי להרגיש נוח לידו.

עדיין מדהים אותי שיש מישהו שמסוגל לאהוב אותי, באמת יכול להיות דבר כזה? מסתבר שכן. זה לא חלום. עדיין לא ברור לי איך הוא לא ברח עד עכשיו.

תמיד חשבתי שאני אמצא אהבה רק כשארד במשקל ואהיה רזה, או שאעבור לדירה משלי ותהיה לי פרטיות, אבל מסתבר שאין לזה מתכון. אני לא רזה והוא אוהב אותי ככה. אני עדיין גרה אצל ההורים ועדיין זה לא פוגע בפרטיות שלנו ואנחנו מצליחים לנהל קשר שרק הולך ומתפתח. אוהבת אותו!

נתראה בעוד חצי שנה,

בובי