חזרתי לפני שלושה שבועות וחצי לעבודה. היו הרבה דברים חדשים שהייתי צריכה ללמוד. חלק מהם כבר למדתי וחלק מהם אני עדיין צריכה ללמוד. יש בזה משהו מעצבן להגיע למשימה שצריך לבצע, ולהיות תלויה כל הזמן בהסברים של אחרים, או לקבל טלפון מבלי לדעת איך לענות על דברים. זה מחזיר אותי להתחלה. לפני שנה התחלתי את התפקיד הנוכחי ואיבדתי את הידיים והרגליים בכל יום. גם זה יעבור ואני אלמד דברים חדשים. אני בסך הכל מאוד שמחה לחזור, קיבלו אותי יפה, גם האנשים שאני עובדת איתם בצוות וגם אנשים שאני עובדת מולם בצוותים אחרים.

הוא חסר לי מאוד. בימים זה בסדר ואני לא מרגישה את החוסר שלו כל כך, אבל בערב אני פתאום מרגישה את החור הזה בבטן ועצבות מאוד גדולה. כל הזמן בודקת מתי היה מחובר לאחרונה ובתוך תוכי מקווה שאתפוס איזה רגע שאראה אותו מקליד לי הודעה, אבל כמובן שזה לא קורה. למרות שאני מאוד רוצה לשלוח לו הודעה, אני לא עושה את זה גם. לא יודעת מה להגיד לו גם ככה. זה לא ישנה שום דבר.

לפני שבוע בערך ראיתי שהוא גם הסיר את החברות שלי בפייסבוק, נתק מוחלט. מצד אחד, הקשר הזה נראה כאילו קרה בגלגול הקודם. מצד שני, החיבוק שלו עדיין עליי, כאילו לא התנתקנו. אני מריצה תסריטים בראש, על מה היה קורה אם... או מה יקרה אם במקרה אתקל בו שוב.

אני רוצה להמשיך הלאה. נכנסתי שוב לאתר היכרויות, אבל חוץ מלהסתכל שם על גברים אחרים לא ממש יזמתי שום דבר וגם לא עניתי על הודעות ששלחו לי. פשוט מאוד כי אף אחד לא משתווה אליו. חלק אולי מרשימים, אבל הם לא הוא.

בובי