היי,

כבר כמה חודשים שלא כתבתי. אולי הגיע הזמן לעדכן את מעט הקוראים שנשארו כאן.

לפני שלושה חודשים יצאתי מהבית של ההורים. הייתי חייבת לעשות את הצעד הזה סוף סוף בגיל 30. אני גרה בדירה עם שותפה. בהתחלה רציתי לעבור לגור לבד, אבל משיקולים כלכליים זה מה שהתאפשר לי כרגע.

לא ראיתי הרבה דירות, אבל בתקציב שלי זה או לגור במאורה מסריחה לבד או לגור עם שותפה. היא מאוד נחמדה רוב הזמן, למרות שהיא יכולה לדבר הרבה, אבל בסך הכל טוב לי.

אמא שלי לא הבינה מאיפה זה הגיע. לא שיתפתי אותה מההתחלה, כי אני יודעת שזה יהיה מלווה בפרצופים ותהיות של איך אני אסתדר בעולם האכזר הזה שבקצה האחר של גוש דן. כמובן צדקתי, אבל עם הזמן היא הבינה שאני מסוגלת לגמרי לעשות לעצמי קניות ואפילו לכבס את הבגדים שלי לבד!

הקטע של לגור בבית של ההורים הביא אצלי להרבה מאוד שריטות, שידעתי על קיומן כבר מזמן. אף פעם לא היה לי את החופש לעשות מה שאני רוצה. אפילו לא בחיים הבוגרים. אני אולי בת 30, אבל בעיני אמא שלי אני ילדה בת 5 חסרת אונים שצריכים להתערב לה בכל תחום בחיים. חלק מהחרדתיות הזו עברה גם אליי, ואי אפשר להגיד שאני חופשיה לגמרי. אני לא באמת עושה את מה שאני רוצה בגלל שחזרו ואמרו לי כל החיים שאני לא יכולה ושעדיף שלא.

לא היה יום בתשעה חודשים שעברו מאז שנפרדנו שלא חשבתי עליו. הוא תמיד בראש שלי ובלב שלי ואני לא מצליחה להתגבר. לפעמים אני נזכרת בכל הדברים הטובים שהיו בינינו, על ההתחלה שלנו יחד ובעיקר על הסוף. לפעמים אני חושבת עליו בכעס- על איך הוא ויתר כל כך מהר במקום לשתף אותי במה שעובר עליו. לפעמים אני כועסת על עצמי שלא הייתי שם בשבילו, שלא שאלתי כשהרגשתי שהוא מתרחק ואני בעיקר חושבת ליצור איתו קשר. על מה יקרה אם אני אתקל בו ברחוב במקרה, במיוחד שעכשיו אני גרה ברחוב המקביל, רק 5 דקות ממנו. כל כך רוצה לשלוח לו הודעה, אבל מאמינה שזה לא יעזור לי.

אז כרגע אני לבד. ניסיתי לצאת לדייטים, אבל זה ממש לא כמו להיות איתו. אני יודעת שאני צריכה לעבור הלאה, אבל קצת התייאשתי. אולי אני לא מתאימה לאף אחד ואף אחד לא מתאים לי. לא לכל סיר חייב להיות מכסה.

בעבודה בסדר כזה. עוד מעט שלוש שנים שם (ברוטו). אני מרגישה מוערכת רוב הזמן, אבל לא יודעת אם זה מה שאעשה עוד שנים קדימה. צריכה למצוא כיוון חדש שיעניין אותי. יש בעבודה גם חלקים מעניינים וזה בעיקר התקשורת עם עוד אנשים ופתרון בעיות שונות. אבל העבודה בתוך ארגון גדול עם נהלים ברורים וחוקים נוקשים לא ממש מאפשר יצירתיות. בכלל, היצירתיות נכבתה אצלי ואני צריכה להעיר אותה.

בובי