הרצון לכתוב לא נעלם. לפעמים הוא מתכסה בעיסוקים אחרים וקצת נשכח, אבל הוא תמיד מתחבא שם ומחכה לצאת בזמן המתאים. הרגשות שפעם הייתי כותבת ומוציאה פעם ביום או ביומיים מתרוצצים בתוכי עכשיו. לפעמים קצת פחות מתאים לחשוף ולכתוב, יש קצת יותר מחסומים ועכבות.

בשבוע שעבר הייתי בסוף שבוע באילת, טיול מאורגן מהעבודה. החופשה היא חופשה מאורגנת למשפחות, כלומר שגם בני זוג וילדים מוזמנים. כבר ששמעתי על הטיול הזה התמלאתי בחששות. כולם יבואו עם המשפחות שלהם ואני אהיה לבד. כבר חשבתי לוותר ולא לנסוע, להמציא תירוץ, להיות חולה בדיוק באותו זמן. בסופו של דבר נסעתי.

השתדלתי ממש להיות בחברת אנשים שאני מכירה מהצוות, מהמחלקה אבל היו הרבה רגעים לא נעימים כמו כששאלו אותי עם מי באתי ועניתי שבאתי לבד. היו הרבה רגעים שחיפשתי מה לעשות עם עצמי ובחרתי להישאר לבד. הכי גרוע היה להיות בחדר אוכל. לשבת לבד בשולחן שמיועד לזוג או לרביעיה, להרגיש שכולם מסתכלים עליי, רק רציתי להיעלם.

כל כך חסרה לי זוגיות. לא בגלל מה שרואים מבחוץ ולא בגלל שאני נוסעת לבד למקומות. זה באמת חסר לי. אתרי ההיכרויות כל כך מתישים. אני מתחילה לדבר עם אנשים ואחרי שיחה אחת או שתיים במקרה הטוב הם נעלמים. אני יודעת שגם אני לא הכי קלה וקשה לי לסמוך ואני לא אצא לדייט עם מישהו שאני מכירה רק בשיחה אחת, אבל זה קצת מתחיל למצות את עצמו ואני לא יודעת איך עוד אני יכולה להכיר.

בשבת בצהריים כבר הייתי כמעט מוכנה לחזור בחזרה. פתאום אני מקבלת הודעה מאחותי שאבא שלי נפצע והוא בבית חולים. פגעו בו אופניים חשמליים בזמן שהוא רכב על האופניים שלו. שבר כמה צלעות וחזר הביתה שלשום. אין כל כך מה לעשות חוץ מלחכות שיתאחה. בינתיים כואב לו. היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.

ביי בינתיים.

בובי