שנת תשע"ח לא הייתה קלה לי מבחינה נפשית. הרגשתי רוב הזמן לבד.
גם כשלא הייתי ממש לבד וגם כשהיו רגעים משמחים הרגשתי שאני לא שמחה ממש, שאני לא
שלמה בשביל להנות מאותם רגעים.
רציתי לשנות את זה, אבל לא ידעתי מאיפה לשאוב את הכוחות. הייתי חסרת
אנרגיה רוב הזמן, הקפדתי להעמיד פנים שהכל בסדר כלפי חוץ, אבל בפנים נאכלתי לאט
לאט. אני לא חושבת שיש מישהו אחד בעולם הזה שיודע עד כמה היה לי קשה, אפילו לי לקח
זמן להבין שמשהו כאן ממש לא בסדר – שיש ברקע נקודת שפל שאני תמיד חוזרת אליה.
זה התחיל ממנו. המחשבות עליו לא הפסיקו להציף אותי. לא היה יום שלא
חשבתי עליו, אלו לפחות 365 מחשבות שבזבזתי עליו, במקום לבזבז אותן על איך לשפר את
החיים שלי. כמובן שאין צורך לספר על הדמעות הרבות שנשפכו בגללו. בהתחלה יותר,
עכשיו פחות. היינו יחד רק שנה וקצת, אבל זו הייתה פרידה כל כך פתאומית. רגע אחד
היינו בשיא ורגע אחר כך הכל נגמר כאילו לא היה. אני לא חושבת שהוא הקדיש לזה מחשבה
כמוני. הוא פשוט המשיך הלאה, הדחיק את מה שזה לא היה שגרם לו להיפרד ממני וחי את החיים
שלו בלעדיי.
מאז יצאתי לדייטים בודדים בלבד. פגשתי אולי שלושה גברים בשנה שעברה
וזה לא התפתח מעבר לדייט ראשון/ דייט שני. אין לי בעיה עם מגע בדייט ראשון
(חיבוקים / נשיקות) אבל ברוב המקרים רק רציתי לעוף משם ולסיים את הערב כמה שיותר
מהר. לא יודעת אם זה הם או אני או גם וגם.
לא מוצאת את עצמי יותר באפליקציית ההיכרויות. אני מרגישה שאני לא
מפיקה מהן תועלת ומצד שני, אני לא בטוחה בעצמי בשביל להכיר אנשים "בחיים
האמיתיים". מרגישה מכוערת מדי/ שמנה מדי/ משעממת מדי כך שאין סיכוי שיהיה
מישהו שירצה אותי.
אין לי מושג מה אני אוהבת לעשות. אין לי תחביבים וגם אם הייתי יודעת
מה לעשות, אז אין לי עם מי לעשות את זה. אין לי חברים ואני לא ממהרת להתחבר. מי
ירצה להתחבר למשעממת כמוני?
אני רוצה לצאת לחופש מהעבודה (וגם חייבת לצאת לחופש מהעבודה) ואני לא
יודעת מה לעשות בחופש הזה. לא בא לי להירקב במיטה בבית עד מאוחר ולא לעשות כלום עם
עצמי. מה עושים בשבוע של זמן פנוי כשאין לך מושג מה לעשות עם הזמן הפנוי גם בשגרה?
אחד הדברים הטובים שקרו לי השנה זה שעברתי דירה. יצאתי מהבית של ההורים
ואני כעת ברשות עצמי. הגיע הזמן לעשות את זה בגיל 30. כשהייתי גרה בבית של ההורים
הרגשתי מוגבלת. לא יכולתי לעשות כלום בלי שישאלו שאלות ויתערבו לי בחיים. אם יש
משהו שהבנתי מזה שיצאתי מהבית זה שהמגבלות שהיו לי והמחסומים שהיו לי נשארו. רק
המיקום השתנה לעיר אחרת. אני לא יוצאת יותר, אני לא עושה יותר דברים רק בגלל שיצאתי
מהבית. לא חשבתי שאני אשתנה מהקצה לקצה, אבל כן ציפיתי מעצמי להיות קצת יותר
משוחררת.
אני גרה עם שותפה. היא די בסדר, אבל גם מעצבנת לפעמים. היא מאוד
ממורמרת מהחיים שלה ולא מהססת להוציא את כל הרעל החוצה. מאוד רכלנית ולא מודעת
למגרעות שלה. לפעמים זה נחמד לדבר איתה, אבל לרוב זה מאוד לא נעים. היא מאוד לא
מסודרת, הכיור תמיד מלא בכלים שלה (אני תמיד שוטפת אחרי השימוש), ערימות של בגדים
בכל מקום. בכלל, אין טעם להעיר לה כי היא נעלבת מאוד מהר ומתחילה עם פרצופים. אני
גרה שם שבעה חודשים ולא מזמן חידשתי את החוזה לעוד שנה. אולי זו הייתה טעות לחדש
את החוזה לעוד שנה שלמה והייתי צריכה למצוא דירה לבד. הבעיה שעם התקציב שיש לי (או
שאין לי) זה לא כל כך למצוא דירה שהיא לא מאורת עכברים. ככה שאני צריכה להתפשר
כרגע, אבל בתום החוזה החדש אני חייבת למצוא דירה לבד בלי שותפים. השאיפה היא למצוא
עם בן זוג, אבל אתם יודעים איך זה...
בעבודה טוב. אפילו טוב מאוד. לפני שנה וקצת חזרתי מחופשת המחלה שהייתי
בה (סף הכל מאז שהתחלתי לעבוד שם עברו כבר 3 שנים מתוכם הייתי 10 חודשים במצטבר בחופשה
ללא תשלום / חופשת מחלה). עכשיו סוף סוף הייתה לי הזדמנות לעבוד תקופה רצופה
וכתוצאה מכך להתמקצע יותר. אני חלק מצוות של 15 איש, אבל עושה תפקיד שעושים אותו
איתי רק עוד שניים, ככה שאני חלק מהאנשים המקצועיים בצוות. חלק מהעבודה חוזרת על
עצמה, אבל יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים ממחלקות אחרות שמתייעצים איתי וזה מגוון לי
את היום. (התפקיד שלי נוגע בהרבה מחלקות כך שבהרבה מקרים הכל מאוד לחוץ). מרגישה
שהשנה התחברתי יותר לצוות, שסומכים עליי יותר. למרות שאני לא הכי בולטת. אני לא
מאלה שייצאו איתם אחרי העבודה.
בגזרה המשפחתית, נולדה לי אחיינית חדשה השנה. חייכנית ומקסימה. אולי
זה בגלל שאני לא רואה אותה מספיק, אבל נדמה לי שהילדה הזו נולדה בלי המתג של הבכי,
רק חיוכים כל היום. עוד יותר עושה לי חשק לילד משלי.
אבא שלי עבר תאונה והיה שלושה חודשים בבית, חזר לא מזמן לעבודה והכל
שב על מקומו בשלום.
המשקל שלי הוא תמיד חלק מהחיים שלי בכל שנה. גם השנה הוא היה במגמת
עליה. תמיד התמודדתי עם קשיים באמצעות אוכל וזה כבר הגיע ל-40 קילו של עודף משקל
שאני מנסה עכשיו להוריד לאט לאט (בינתיים ירדתי 3 קילו), אבל אני מפחדת לחזור
לדרכים הישנות שלי. זה תמיד נמצא שם ומאז שיצאתי מהבית אף אחד לא מפקח עליי, אז
אני מרגישה שקיבלתי בחזרה את כל החופש שנלקח ממני. כבר אין צורך להחביא אוכל, אז
אני אוכלת המון.
אני מקווה לפתור השנה את כל מה שמוביל אותי לרגשות השליליים, להיות
קצת פחות לבד, למצוא יותר דברים שאני אוהבת לעשות. ואם יתאפשר אז גם למצוא בן זוג.
שנה טובה ומתוקה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
