יש כאן עדיין מישהו?
פוסט ראשון אחרי שישראבלוג נפתח מחדש. לא כתבתי כבר כמעט שנתיים ואלו היו שנתיים שעברתי בהן כל כך הרבה תהפוכות, ובו זמנית הכל נשאר אותו דבר.
בפוסט האחרון שכתבתי בבלוג, הייתי כמה חודשים אחרי מעבר דירה. גרתי עם שותפה בזמנו. במשך שנה וחצי הדברים עברו די חלק. אני בן אדם שקט מטבעי ואין לי הרבה דרישות, כך שהיה בסדר לגור עם שותפה עד שכבר לא. פתאום התחלתי לשים לב לכל מיני הרגלים מעצבנים שלה במרחב המשותף, לבלאגן שהיא השאירה אחריה וגם לזה שאם אני רוצה פרטיות, אני צריכה להיות בחדר שלי. זה די עיצבן אותי ובסופו של דבר לפני 8 חודשים עזבתי את הדירה המשותפת ועברתי לשכירות בדירה לבד. זה אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי. בימים האחרונים שלי שם אחרי שכבר החלטתי לעזוב את הדירה, היא הפכה פשוט להיות בלתי נסבלת, הוציאה עליי את כל התסכולים שלה ורק לחשוב על להיות איתה עוד שנה בבית (ועוד בתקופת קורונה, אלוהים ישמור) היה גורם לי להשתגע.
בעבודה התחיל לחלחל לאט לאט שכבר לא טוב. היחס לאנשים היה לפעמים נורא. התייחסו אלינו כאילו אנחנו רובוטים שרק אמורים להספיק, וזה לא משנה כמה אנחנו מספיקים או לא מספיקים. תמיד צריך יותר- גם אם זה לא אפשרי. פיטרו אנשים שלא עמדו ביעדים, למרות שבפועל פשוט לא הדריכו אותם כמו שצריך. הוציאו נהלים בלתי הגיוניים בעליל שממש חיבלו לי בעבודה. זה היה כל כך גלוי לעין שאין סיכוי שבן אדם הגיוני לא רואה את זה. לא משנה כמה מיילים הוצאתי בנושא, לא משנה כמה אמרתי דברים גם בע"פ. בחרו שלא לראות. היו עוד דברים ברמה האנושית שמאוד הפריעו לי.
יום אחד התפרצתי. יצאתי מהחלל המשותף בבכי. אחרי חצי שעה שבה חשבתי מה לעשות עם עצמי, לקחתי את התיק שלי וברחתי הביתה. למנהלת שלי הודעתי בהודעת וואטסאפ שאני כבר לא מסוגלת להיות שם. כעבור שעה שלחתי לה הודעה נוספת שקיבלתי מהרופא שמונה ימי מחלה ושאני מתכוונת לנצל אותם במלואם. אם התחילו לקחת אותי כמובן מאליו, רציתי להראות להם מה קורה כשהמובן מאליו כבר לא מובן מאליו. כשימי המחלה נגמרו, חזרתי לשיחה שבה הבטיחו להיות יותר רגישים, אבל שהתנהגות כזו לא מקובלת. לכאורה עשו מאמצים להקשיב לי, או להראות כלפי חוץ שמקשיבים לי.
עברו בערך חודשיים ודברים התנהלו על מי מנוחות. חשבתי להתחיל לחפש עבודה חדשה, אבל לא עשיתי את זה. יום אחד קיבלתי מייל מהמנהלת העקיפה שממש דרך לי על אותן נקודות. ישבה איתה בחדר גם המנהלת הישירה. היא שאלה אותי שאלה על למה לא עשיתי משהו, הסברתי לה את הסיטואציה שבה המנהלת הישירה אמרה לא לעשות את אותו המשהו. במקום להתעמת עם המנהלת הישירה שיושבת איתה באותו חדר, או לקרוא לי כשאני יושבת אולי 20 מטר ממנה, היא בחרה לנזוף בי במייל חוזר. התחלתי להתבשל בפנים. אם שתיהן יושבות באותו חדר, אז ברור שהמייל הזה נכתב אחרי שהייתה ביניהן שיחה מינימלית עליי ועל אותו עניין, כלומר שאם בחרו לנזוף בי המנהלת הישירה משקרת לגבי ההנחיה שלה. היה המשך להתכתבות הזאת מה שעוד יותר הרתיח אותי. כשהן כבר לא היו באזור שוב פרצתי בבכי. לא יכולתי להתרכז בכלום ושוב הפסקתי לעבוד. התפרצתי והפעם עליהן, צעקתי מול חצי קומה. כל מה שהצטבר במשך חודשים יצא. בודדו אותי באיזה חדר צדדי. אחרי שעה בערך באה לדבר איתי המנהלת העקיפה, דיברנו בערך שעה וחצי על כל מה שהיה במשך כל החודשים ובאותו יום, אבל כבר לא האמנתי לה. באותו היום החלטתי שאני מוצאת עבודה חדשה ומתפטרת.
המשכתי לעבוד והתגנבתי בשעות הצהריים ואחרי הצהריים לראיונות עבודה במקומות אחרים. בסופו של דבר התקבלתי למקום אחר. בדצמבר 2019 הודעתי על התפטרות. נתתי חודש התראה לפי חוק, וכך נפרדו דרכנו אחרי יותר מ-4 שנים.
בינואר הגעתי למקום העבודה החדש. היחס שם היה נראה שונה לגמרי. עברתי חפיפה במשך כמה ימים וזה היה שונה ממה שדמיינתי. התפקיד היה משעמם, כלל דברים שאני לא יודעת ואי אפשר להעביר בחפיפה קצרה. הרגשתי שם ממש רע. אחרי שבוע וחצי החלטתי שאין טעם והתפטרתי גם משם. המצחיק הוא שבמקום העבודה הקודם עבדתי 4 וחצי שנים, במקום העבודה החדש עבדתי שבוע וחצי ועדיין ניסו לשמר אותי באותו מקום יותר מאשר במקום העבודה הקודם (כולל הצעות להעביר אותי לתפקיד אחר, כולל שיחה ארוכה על הסיבות שלי לעזוב ואפילו שאלו אותי אם שיפור בשכר יכול לשפר את ההרגשה שלי).
פברואר כבר הגיע והקורונה עדיין הייתה שמועה רחוקה. חיפשתי עבודה אחרת. התראיינתי לכמה מקומות והרשיתי לעצמי להיות בררנית. למזלי תוך שלושה שבועות מצאתי עבודה אחרת. התחלתי לעבוד שם ותוך שבועיים הוציאו אותנו לחל"ת. הייתי בתקופת חוסר וודאות. להיות כל היום בבית ולטחון מחשבות על העתיד שלי. אם אני שם רק שבועיים אז יכולים בקלות לקצץ אותי. הייתי בחל"ת חודש וחצי ולמרבה ההפתעה הייתי בין הראשונים שהחזירו לעבודה. יש אנשים שלא החזירו עד היום, ואני עם ותק של תשעה ימי עבודה נטו חוזרת.
זה מקום קטן יחסית למה שהייתי רגילה אליו. אני לא יכולה להגיד שאני 100% מרוצה, אבל גם 90% מספק אותי כרגע. עדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
לעוד נושאים בפוסטים הבאים. נתראה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
