עז מס' 1- התיק.

אומרים שאם היום שלך מתחיל לא טוב, אז הוא גם ימשך ככה. מי שאמר את זה צריך לזכות בפרס נובל לגילויים מרעישים. זה כל כך נכון. סגרתי בבסיס מיום חמישי. קמתי בבוקר, עייפה מהרגיל כי חלמתי על איזה מסע מלא בריגושים. חלום מציאותי כזה, כאבו לי העפעפיים כשהתעוררתי. ארזתי לי תיק ויצאתי לכיוון הבסיס.

אני לא יודעת איך, אבל תמיד התיק שאני אורזת הרבה יותר גדול משאר התיקים שאנשים מביאים. יצא לי תיק בגודל של הבית שלי בערך והייתי צריכה להסחב איתו במשך כל הדרך, שזה אומר בערך שעתיים. (כן, שעתיים אני נוסעת כל יום עד לבסיס. הבעיה עם הבסיס זה שהוא נמצא בג'אנם, וצריך לעשות סיבוב בכל רחבי הארץ כדי להגיע אליו. זה כמו לנסוע מת"א לחיפה ולעבור דרך ב"ש.) אז בקיצור, נסחבתי עם התיק והייתי צריכה לעלות לקומה שנייה של איזה בניין. המעלית התקלקלה והייתי צריכה להיסחב עם התיק עליי (+עוד תיק.) ולעלות את זה במדרגות. נעזוב לרגע את העובדה שאני לא אתלטית בלשון המעטה, זה כבד, זה בגודל של הבית שלי להזכירכם. זה משקל של 7 מיליון פילים אחרי ארוחת ערב.

באחד מהאוטובוסים שלקחתי לא היה מקום, אז ישבתי על התיק. כל פנייה חדה של הנהג גרמה לי להתעופף כמעט לכיוון החלון. חלון ימין, חלון שמאל, תלוי לאן הוא פנה. זה היה ממש לא נוח. בשלב מסוים הרגשתי את שרירי הישבן שלי רוקדים צ'ה צ'ה צ'ה.

הגענו לבסיס. לכאורה סוף הדרמה, המנוחה והנחלה. לשבת במשרד ממוזג ולעשות מה שפקידים יודעים לעשות. אבל אז, במפתיע, נחתה עלינו עז מס' 2.

עז מס' 2- הכומתה.

קודם כל הגדרה לכל אלו שלא יודעים מהי הכומתה.

כומתה- פיסת בד צמרירי, המשמשת כמין כובע צבאי. יש כל מיני צבעים, כשכל צבע משמש כדי לציין חיל שונה. בדר"כ מונחת בכותפת (על כתף שמאל.) ובמסדרים וארועים חשובים חובשים אותה על הראש. הכומתה נקראת גם חתולה בשל צמריריותה או תוכי, כי זה ממש נראה כמו תוכי שזה מונח על הכתף.

עכשיו לעניין. אנחנו נכנסים לש"ג והרס"ר אומר לנו ללכת למסדר. כאילו לא ידענו את זה קודם. הוא סתם אוהב לעשות פוזות ולהגיד לנו מה לעשות (ואנחנו מרשים לו את זה, כי אנחנו יודעים שאם נתווכח, אז הוא יזמבר לנו את הצורה בשמירות. המשפט האחרון אגב, זו גם ההגדרה לרס"ר. אני ממש ויקיפדיה היום.) אז בקיצור, אנחנו הולכים ומגלים שיש איזה אל"מ שמגיע למסדר. שזה אומר חפירות ברמה אריכיאולוגית שלא ראו כמוה עוד מאז שחפרו למצוא גופות בשרידים של מגדלי התאומים.

ואכן היו חפירות. על כמה שאנחנו מדרדרים, ועל כמה שאנחנו מופרעים ומאחרים וצעירים (כן, כן, הוא קרא לנו צעירים. "הלו הלו, אני לא צעירה, יש לי 8 חודש בצבא. אז מה אם לך יש 20 שנה בצבא, אני סבלתי יותר.") כל זה גרם לו להגיע למסקנה המרעישה והמגוחכת בו זמנית שאנחנו צריכים להסתובב עם כומתה על הראש כל זמן שאנחנו בשטח הבסיס. שזה אומר כל היום, חוץ מהזמן שאנחנו במשרד. אל אלוהים, מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה פה??? אני מרגישה שנקלעתי לפרק רע של טלטאביז ושדיפסי רודף אחרי באמוק. כומתות  על הראש? מה??? חזרנו לשנות ה-80??? הגענו לבה"ד 1??? זה לא היה מיועד רק לחיילים פשוטים, אלא גם לקצינים ולא רק לקצינים צעירים, גם לסגני אלופים. הצבא הזה מלא בהיגיון. מלא עד גדותיו.

הסתיים המסדר, לכאורה סוף הדרמה, המנוחה והנחלה. לשבת במשרד ממוזג ולעשות מה שפקידים יודעים לעשות. אבל אז במפתיע, כמו ערגלית שוקולד במפעל לשחיטת פרות, נחתה עלינו עז מס' 3

עז מס' 3- הסבת מקצוע

כמו שאמרתי אני סוג של פקידה. עבודה אף פעם לא חסר. אף פעם לא ראיתי בחוזה שלי מול צה"ל, החוזה הדמיוני כמובן שאני גם איזה סוג של עובדת רס"ר, או שהם רשאים להפסיק את תפקיד הפקידות שלי עם גמר מלאי עובדי הרס"ר. אבל כנראה שצה"ל לא ממש שואל אותי והוא ממש שש לנדב אותנו לאסוף בדלי סיגריות (עם כומתות על הראשים, כמובן.) בסיס של נרקומנים, כמה סיגריות הם יכולים לעשן? אני לא מעשנת וצריכה לאסוף את המנה היומית שלהם לסרטן. אחרי חצי שעה, סוף סוף הרשו לנו להתחיל לעבוד. לכאורה, סוף הדרמה, המנוחה והנחלה, לשבת במשרד ממוזג ולעשות מה שפקידים יודעים לעשות, אזל אז במפתיע כמו שלולית פטל במדבר סהרה, נחתה עלינו עז מס' 4

עז מס' 4- המייל המאמלל

עלינו למשרד, הורדנו את החתולה מהראש. פתאום קיבלתי מייל. "בעקבות בלה בלה בלה בלה בלה, ההסעות יוקדמו לשעה בלה בלה בלה בלה בלה בלה." בתור בחורה נבונה שיודעת לקרוא בין השורות, עשיתי חישובים מהירים והבנתי שלא רק שאני אצטרך להתעורר לפני הזריחה, אני גם אצא לפני הזריחה. בשביל לנסוע שעתיים לבסיס ולהגיע אליו בזמן. איזה מייל מאמלל. אם עד עכשיו פרפרתי כדי להגיע בזמן, עכשיו אני הולכת לגסוס למוות. שמישהו יניף עליי גרזן ב-60 מעלות ויסיים עם הסיוט הזה.

עז מס' 5- נשק משומן.

זה לא ממש עז, זה עיזון קטן יחסית למה שקרה עד עכשיו, אבל כשהלכתי לחתום על נשק הם החליטו שהם משמנים אותו. הידיים שלי והמדים שלי הריחו כמו מוסכניק. אבל כבר הייתי עובד רס"ר היום, מה אכפת לי להיות מוסכניק?

בואו נקצר את הפוסט הזה ואתנחם בעובדה שלפחות קיבלתי שמירה טובה, אנשים די בסדר (לא הכרתי אותם, אבל הם עשו רושם של אנשים שלא מעשנים ולא משחקים סנוקר. שותים דווקא כן, רובם ככולם רוסים אז אין מנוס.)

נעבור היישר לעז מס' 6

עז מס' 6- הרס"ן

השעה 8 בערב. אני מתה כבר ללכת לחדר, אבל לא יכולה כי יש המון עבודה. הסרן מעודדת אותי להשאר עוד קצת ועוד קצת, או יותר נכון סוחטת אותי עד הטיפה האחרונה. ואז הייתה הקפצה שהצילה אותי קצת מהעבודה. אחרי ההקפצה חזרתי למשרד כדי לקחת את התיקים שלי וללכת סוף סוף מהמשרד.

בדרכי החוצה הרס"ן קלטה אותי והשאירה לי כמה משימות לעבוד עליהם בשבת, עם החיוך הצבוע שלה. מה, אני אגיד לה לא?

השבת עברה בסה"כ בסדר, השמירות היו מצוינות. ישנתי כמעט ללא הפרעות. האנשים היו אחלה וזה עבר מהר העיקר. זו הייתה השבת הכי טובה שהייתה לי בבסיס הזה. יום ראשון בבוקר הגיע, אפילו לא היה אכפת לי לנקות על הבוקר, לא היה אכפת לי לעמוד כמו פוסטמה ממשמרות הזהב (אל תשאלו.) הגעתי למשרד מחויכת מה שגרם לכולם לחשוב שלגמתי מעט וודקה. מחויכת אחרי שבת? מי שמע על דבר כזה???

הייתה לי עוד שמירה בבוקר יום ראשון שעברה טוב. אפילו ראיתי שם איזה חייל מילואים שעזרתי לו פעם וזכר אותי והוא הביא לי עיתון כדי שאעביר את הזמן.

זהו, יום ראשון בצהריים, אפשר לומר רשמית שסיימתי את כל המשמרות שלי.

הגעתי למשרד, לכאורה סוף הדרמה, המנוחה והנחלה. לשבת במשרד רק עוד שעתיים- שלוש ולעשות מה שפקידים יודעים לעשות ואז ללכת הביתה. אבל אז במפתיע, כמו פלאפון מדור שלישי שנמצא אצל סבא שאול שגם הוא מהדור השלישי (זה די מפתיע, נכון?) נחתה עליי עז מס' 7. אז קבלו אותה במחיאות כפיים.

עז מס' 7- טוחנת.

היינו צריכים להכין את המשרד לביקורת. הכל כבר היה כמעט מוכן (כי מישהי עבדה קצת בשבת... אהמ.. אהמ..) אבל היו עוד כל מיני דברים מטומטמים שהיה צריך לעשות כמו למשל לעטוף קלסרים ולהכין חוצצים. זה היה ממש ממש "נדרש" שכולנו, כולל אני שלא ראיתי בית כבר כמה ימים טובים, נשאר לעבוד עד מאוחר.

אז ישבתי וגזרתי חוצצים כמו פיליפינית כל חוצץ הרטבתי בכמה דמעות טובות של תסכול. חלק מהעבודה שעשינו ביום חמישי עשינו שוב ביום ראשון בערב בגלל שאנחנו כאלה מאורגנים, בלשון סגי נהור כמובן.

הנה שיחה שממש עודדה אותי. עודדה אותי עד דמעות.

קצינה א' למשקית שלה שגם הייתה שבוזה: "נו, תראי את זה מהצד החיובי, את לפחות לא עשית שבת כמו הג'ובניקית."

אני: ~מתייפחת.~ "תודה רבה באמת, את מה זה מעודדת אותי."

קצינה א' מנסה למצוא משהו שיעודד גם אותי: "היי, את לפחות עושה יומיות."

רגע, עצרו, אתנחתא קצרה מהעז, נזכרתי בעוד איזה ציטוט מצחיק משבת.

סא"ל אחד שואל את אחד המרותקים: "עוד כמה זמן נשאר לך לשחרור?"

מרותק: "יותר מדי, ויש לי גם 5 חודשים דפוק."

סא"ל: "אתה צריך להוריד קצת פרופיל, אני רואה אותך יותר מדי פעמים במשפטים אצלי."

מרותק: "אין מה לעשות, אני אוהב את הצבא, אני רוצה עוד דפוק כדי להשאר פה."

הסא"ל מתחיל להתלוצץ: "אז אולי תחתום קבע?"

מרותק: "בתור מה, בתור מרותק??????"

אז איפה היינו??? אהה.. בעז מס' 7. בסוף יצאתי ב-9 מהבסיס אחרי שעשיתי שבת. חצי שעה נסיעה עד הבית. (באוטו פרטי זה לא לוקח שעתיים.) פשוט נשפכתי על המיטה. לא לפני שרבתי עם אחותי ומיררתי בבכי על זה שאין לי אף אחד בעולם הזה ושלאף אחד לא אכפת ממני. (ממ.. ההורמונים החודשיים, ההורמונים.)

תכל'ס לא להרבה אכפת ממה שאני עוברת בבסיס הזה, לאף אחד לא אכפת מכל העיזים האלה. גם לכם, למרות שאתם חמודים והכל, לא אכפת מכל העיזים. באמצע כל העדר עיזים שנפל עליי יכלתי לראות רק בנאדם אחד שיכול לתת לי כתף וזה ג'ואי. ואני מרגישה ממש רע לגבי זה, כי אני מתייחסת אליו די מגעיל. והוא סופג וסופג עד שיום אחד בקרוב תגיע הטיפה האחרונה. ואני רק מתה להגיד לו שאני לא באמת כזאת, אבל לא מסוגלת. זה כבר לא עז, זה דינוזאור.

היום בדרכי הביתה, הבנתי שיש עוד עז, שאני צריכה לשחוט כמה שיותר מהר. צנעני הוא השוחט ורק הוא יכול לעזור לי לשחוט אותה. אמור להיות לנו טיול בסוף החודש. לכאורה זה סוף טוב לדרמה הזאת, המנוחה והנחלה. אז כאן מגיעה עז מס' 8

עז מס' 8- הטיול

היום בצהריים סיפרו לי שיש טיול בסוף החודש. משהו טוב לצפון. סוף סוף עושים לנו טיול במקום הזה ונותנים לנו קצת כיף במקום הזה במקום לטחון עבודה כל החיים שלנו. בערב, בדרכי הביתה נזכרתי שבאחד מהימים של הטיול יש לי שמירה. כלומר שאני לא אוכל לצאת לטיול הזה אלא אם כן יבטלו לי את השמירה.

נשבר לי כבר המה שמו מהבסיס הזה. נמאס לי שמרפי שולח לי עזים.

אבל מצד שני, אם הייתי עובד רס"ר ומוסכניק באותו יום,

למה שלא אהיה גם רועת צאן???

שלכם,

הג'ובניקית.

נ.ב: בביקורת שהייתה לא בדקו כמעט כלום ממה שעשיתי, ככה שעבדתי לשווא. יופי.