מצד אחד, הם אומרים שאנחנו צריכים להגיע יותר מוקדם כדי שנספיק לעבוד יותר זמן ושאיכות השירות שאנחנו נותנים תהיה גבוהה יותר. אז אנחנו קמים ב-5 וחצי בבוקר, בממוצע. אנחנו מעירים תרנגולים, מגששים באפלה בדרך לתחנת האוטובוס. אנחנו מגיעים בשעה 8 ורבע לבסיס, שלושת רבעי שעה מוקדם מהרגיל. אפילו קצת יותר.

ואז ההגיון של צה"ל נכנס לפעולה. מסדר באורך של שעה.

שעה שלמה, עומדים בשמש, שומעים חפירות שכבר שמענו בשעה של אתמול ובשעה של שלשום ובכלל במשך כל השבוע הזה.

היום האל"מ שאל במסדר מי לא רוצה להיות בצבא. היה שקט, אבל יכולתי לשמוע את המחשבות של כל האנשים שם. רובם היו מרימים את היד אילו היה להם אומץ. רק חייל אחד הרים את היד. חייל משלנו, מהיחידה שלנו. האל"מ אמר לו לעמוד בצד. המפקד שלנו רצה לקבור את עצמו. אחרי הכל, זה כשל שלו בתור מפקד אם אחד החיילים שלו אומר דבר כזה. במיוחד עם המוניטין שיש לו עם האל"מ... זה בטוח הורס לו קצת.

אחרי זה האל"מ שאל מי לא רוצה להיות בבסיס. טפטפו הצידה עוד ועוד אנשים רוב האנשים היו משלנו. ברגע זה המפקד הראה סימנים של עצבנות, נהיו לו טיקים בעין, ממה שיכלתי לראות מרחוק והוא עמד לזרוק את הפלאפון שלו על כל מי שניגש לשם ועשה פדיחות. בעקרון, כולם רצו לגשת לצד של המורדים, אבל לאף אחד לא היה אומץ, חלק חשבו (כמוני למשל.) שזה לא יעזור בגרוש להגיד את זה בפורום הזה. יש לי כמה דברים להטיח באל"מ, אבל רק אם יצא לי לדבר איתו בארבע עיניים. אולי אני, טוראית מושתנת וצעירה מתה יכולה להחדיר לו קצת היגיון.

כל זה לקח שעה. אח"כ המפקד לקח את כל המורדים לשיחה של עוד חצי שעה, אח"כ הוא ערך ראיון חצי שעה לכל אחד (והיו הרבה חצאי שעות כאלה.) אני חושבת שכל הסיפור הזה לקח מזמנו של המפקד 4 שעות. למורדים זה גם בזבז זמן וגם פגע באיכות העבודה של הלא מורדים שהיו רוצים להיות מורדים. לדוגמא, אני, הייתי לבד במשרד, הייתי צריכה לתפקד גם בתור עצמי, גם בתור המפקדת שלי שנעדרה וגם בתור המורד. 3 תפקידים במכה אחת.

זה מה שנקרא איכות עבודה.

לא רק זה, אנחנו מנקים שם כל כך הרבה, והכל מתלכלך כל כך מהר.

עד שכבר חיסלנו ארגז שלם של גריסה הוא התמלא שוב. חוץ מזה שיש לנו הרים של גריסה שלא גרסו במשך שנה לפחות, כך שעבודת הגריסה, במקום שתפול על מש"ק אחד, נופלת על שלושת המשרדים. עוד שעה נשרפה לכל אחד מאיתנו. (עשינו תורנויות.)

זה מה שנקרא יעילות בעבודה.

חוץ מזה שהרס"פ התימני מציק לנו לנקות את המסדרון. מעניין שהוא תופס רק אותי. שאלתי אותו איפה שאר האנשים בקומה. מממ... מעניין איך זה שכולם מתאדים לפני מסדר נקיון. והג'ובניקית שידועה גם בתור הפיליפינית הבסיסית ומשפשפת האסלות תתפוס מטאטא ותנקה. זה כל כך צפוי. אלא שהפעם נפנפתי את התימני בחוזקה ואמרתי לו שאין לי כוח אליו, למרות שהוא ממש עזר לי לתפעל את מכונת הגריסה. אחרי הכל, אני לא אשמה בשלשול שתקף את אנשי הקומה ולכן זה לא באחריותי לנקות את זה. במיוחד אם אני לא תורנית היום . אם הייתי שומעת לו אז עוד חצי שעה הייתה מתבזבזת מזמני.

חוץ מזה, נדמה לי שקיבלתי היום פקודה בלתי חוקית. לא ממש ביצעתי אותה. כלומר, ביצעתי, ניסיתי לבצע אבל פשוט זה לא הביא תוצאות. אפילו הסרן הודתה שזה לא חוקי. אחרי זה שחשבתי על זה, הבנתי שאפילו לא הייתי צריכה לנסות, כי המצפון קצת הציק לי. אי אפשר להגיד עליי שאני שונאת לשקר, מדי פעם אני יכולה לעגל פינות אם זה בא לטובתי. אבל לשקר לאנשים שאני מעריכה ועוד בידיעה שבטווח הרחוק זה עלול לפגוע בי. סליחה, אבל לא.

זה היה פוסט קצר על תרבות העבודה בצה"ל.

זה רק קצה השלגון.

שיהיה לנו סוף שבוע נפלא,

נטול כל תרבות עבודה.

שלכם,

הג'ובניקית