שלום לכולם, וברוכים הבאים למשכני הצנוע. אתאר לכם, מאוד מקווה שבקצרה את השבוע שעבר עליי.

יום שלישי

רוב היום ישבנו מחוץ לסככות בגלל משימה חשובה שהייתה לנו. היה חם, היה מגעיל והייתי מעדיפה לשבת במשרד במקום ולעשות דברים אחרים. אבל הצבא היא לא תוכנית לבקשתך, ונאלצתי ללכת. קצת חפירות מפה, קצת חפירות משם, קצת חפירות מהצד השלישי שנוצר תוך כמה דקות בשביל אותה מטרה. הקצינה שלנו, החמודה והמתוקה השאירה אותנו לבד באיזשהו שלב והלכה למשרד ל"ישיבות חשובות." היינו צריכות שמישהו יסיע אותנו משם, כי ללכת בחום הזה, מרחק כזה, עם קלסרים ושאר הציוד שהבאנו זה ממש לא לעניין. היא לא התייחסה ואמרה לנו שאנחנו סתם מפונקות, מתבכיינות וגרמה לנו להרגיש כמו לוזריות. היא צחקה הרבה, צחוק דבילי במיוחד ואנחנו לא הבנו מה יכול להיות מצחיק. מה שיכול להיות מצחיק זה אם היה נופל עליה פסנתר. מצחיק בשבילנו, קצת פחות מצחיק לפסנתר.

אחרי זה הייתה לנו הרמת כוסית עם תירוש. כמה מילים מהאל"מ על השנה החדשה, על השנה הישנה ועל החגים. חפירות חפירות. בסופו של דבר נתנו לנו שי קטן, שהיה קצת שונה מהנרות שאנחנו מקבלים בכל אירוע.

אחרי זה במקום ללכת הביתה כמו כולם, נשארתי לטקס מצטיינים. תא"ל אחד המתקרא מפקד האוגדה, איש שלא ראיתי מימיי וגם הוא לא ראה אותי העניק לי את הפרס בהמון גאווה, הייתי קצת מנותקת באותו זמן, כי אני שונאת במות ואני חושבת שקצת פידחתי את עצמי. מה גם שרצה הגורל והייתי השנייה שעולה על הבמה וממש לא היה לי זמן להתכונן לזה. בגלל תקלה במצגת התמונה שלי הופיעה במשך 10 הדקות הראשונות על המסך. הרגשתי כמו בטקס ההספדה שלי. "ג'ובניקית ממורמרת 1987-2007, חייה נקטעו ארבעה חודשים לפני שחרור ושנייה לפני קבלת המצטיינת." קיבלתי את התעודה, קיבלתי גם שעון יד מאוד חמוד. וספר שנועד להחזיר אותי בתשובה, ועוד ספר טיולים שאולי יגרום לי להזיז את התחת.

הטקס נגמר סוף סוף אחרי עוד מיליון אנשים, הוא לא היה מרגש במיוחד, הוא היה פורמלי מאוד. על כל המצטיינים נאמרו אותם מילים, אותן תשבחות, אותו נוסח והמש"קית חינוך, הייתה כל כך מש"קית חינוך שזה היה כבר מבחיל. רק היה חסר שהיא הייתה עושה לנו מורל באמצע הטקס.

הייתי אמורה לחזור עם הקצינה שלי הביתה. ידעתי שהיא עלולה להתעכב מעט, אבל זה היה עדיף על ההסעה שמורידה אותי מרחק של שעה וחצי נסיעה מהבית שלי. אז חיכיתי עד שהיא תסיים כמה עניינים קטנים לטענתה, וסיימתי גם אני כמה עניינים קטנטנים, כמו להפיק כמה דו"חות ולבזבז את תקציב צה"ל על שיחות בטלפון הצבאי עם איזה עז. הפקת הדו"חות לא הייתה אמורה לקחת לי כל כך הרבה זמן, אבל מסתבר שלחיצות על enter ושליחה להדפסה יכולות להיות מאתגרות במיוחד גם בשביל מש"קית מיומנת, (ובל נזכיר את היותי מצטיינת טרייה) כמוני. אם היו רואים את טיפשותי ועילגותי בתחום לחיצת ה"אנטרים" בוודאי היו לוקחים ממני את התעודה ומגלים אותי לאי נידח, נטול כל מחשב. התירוץ שלי זו השעה. בחושך אני עובדת פחות טוב.

האצתי בקצינה שלי, אבל היא דיברה בטלפון, תוך כדי שהיא מדברת בטלפון היא הזדעקה פתאום, ניתקה את הטלפון ושתקה. שאלתי מה קרה והיא עדיין לא יצאה מההלם. היא גילתה משהו שעדיף שהייתה יודעת עליו כמה שבועות לפני. מה שהצריך מאיתנו עבודה אינטנסיבית אל תוך הלילה, לפחות עוד 3 שעות נוספות. השעה הייתה כמעט 9, לא היה כלב בבסיס, מה שאומר שאני תלויה בה ואם היא לא מסיימת בקרוב, אז אני יכולה לשכוח את הבית שלי, אני יכולה לשכוח מהכל. היא עשתה כמה טלפונים כדי לברר עם העניין נכון ואף אחד ממי שהיא התקשרה אליו לא ענה לה. מרפי. עד שמישהו ענה לה, הוא נתן לה מספר הוראות והיא התחילה לעבוד כדי לחסוך זמן עד שתברר את העניין. בסופו של דבר ענו לה ואמרו לה שיחזרו אליה, זה קרה תוך כמה דקות ונפטרנו מהעניין הזה במזל. זה לא קורה בדר"כ ואני שמחתי שאני הולכת הביתה. היא שמחה שהיא יכולה להתחיל לעבוד על עוד כמה דברים ממש לא דחופים. אני אמרתי לה שאני אעשה את זה מחר, אבל היא התעקשה לסיים את הכל באותו ערב. כמעט נשכתי אותה, יצאנו 20 דקות מאוחר יותר. בו זמנית קיבלתי הודעה שיכול להיות שמחר נשארים עד מאוחר ועובדים קשה, מאוד קשה. תמו ימי החסד, אין עוד ימי חפשנות כמו ימים ראשון ושני.

בדרך הביתה הקצינה שלי דיברה עם סגמת א' ושמעתי הכל. היא אמרה לה שקיבלתי מצטיינת. סגמת א' לא ידעה מה להגיד ושתקה. אני יודעת שהיא רצתה להגיד משהו מרושע, אבל הקצינה שלי עצרה אותה ואמרה לה שאני לידה ושנשארתי לעבוד עד עכשיו. היא אמרה משהו כמו: "באמת? רצינית." ידעתי שזה הניצחון הקטן שלי. העובדה שהיא סתמה את הפה כשהיא שמעה שאני מצטיינת. רק בשביל זה, הכל היה שווה.

הגעתי הביתה ב-10 וחצי והלכתי היישר למיטה. אם היו אומרים לי שישנתי יותר מ-7 שעות הייתי מכחישה, זה היה נדמה כמו רבע שעה עד שהשעון המעורר צלצל והודיע על בואו של יום רביעי.

יום רביעי

ביום רביעי קמתי כמובן בזמן, התלבשתי בקושי, התארגנתי ויצאתי מהבית. זחלתי כל הדרך אל תחנת האוטובוס, אבל הגעתי בסוף בריאה בגוף וקצת פחות בנפש אל הבסיס. ידעתי שהקצינה שלי רק אוספת מישהו והם יבואו לבסיס יחד. התחלתי להכין את כל הדברים לקראת עוד יום בסככות. בעודי מכינה את הדברים אני קולטת שהיא לא מגיעה. היא כבר הייתה אמורה להיות כאן מזמן. היא אמרה לנו שמחכים לנו המון אנשים בסככות ושאנחנו צריכות ללכת. היא תבוא יותר מאוחר. כמה דברים שלא הבנתי:

1. איך זה שהיא יצאה ב-8 ממקום מסוים, עם מישהו מסוים, היו אמורים לנסוע חצי שעה או ארבעים דקות לכל היותר, אבל הם לא מגיעים תוך שעה וחצי?
2. איך זה שהיא שוב אומרת לנו להגיע לשם לבד, לטפל בכל העניינים שהיא אמורה לטפל בהם. אולי אלה עניינים לא כל כך מסובכים, אבל אלה עניינים שהיא אמורה לטפל בהם, כי היא אחראית עליהם ואיתה הם ממשיכים אחרי כל היום הזה. אבל היא זורקת זין יותר מאיתנו. אנחנו הלכנו לעבוד בעוד היא... אני לא רוצה להמשיך את המשפט.
3. איך היא אומרת לנו שמחכים לנו שם אנשים ולא היה אף אחד??? התייבשנו שם במשך שעתיים שלמות עד שהגיע לשם מישהו. בינתיים שיחקנו לנו משחקים מפגרים, אבל זה עדיין לא היה מובן איפה כל ההמולה, כפי שהיא הגדירה אותה. שקרנית.

אח"כ היא התקשרה ואמרה שיש לה ישיבה קצרה, ואחרי זה עוד שיחה ואז היא תבוא אלינו. היא אכן באה, לא עשתה כלום בזמן שהיא הייתה ואז היא הלכה שוב, בטענה שהיא הולכת להזין דברים במחשב. שאלנו אותה איך אנחנו חוזרות את כל זה ברגל, ואם היא יכולה להסיע אותנו, היא הסתכלה עליי כאילו אני מפגרת מפונקת ולא אמרה לי מילה. זה היה ברור שהיא שוב לא הולכת להחזיר אותנו ושאנחנו הולכות להישאר בחום דמוי הגיהנום הזה ואחרי זה גם לעבור אותו ברגל.

אחרי כמה שעות שבהם קצת השתעממתי וקצת עבדתי בשמש הקודחת, התקשרתי אליה כדי לראות אם אפשר כבר לחזור ולשאול אותה שוב אם היא יכולה להחזיר אותנו. התקשרתי בהתחלה לפלאפון האישי שלה והיא לא ענתה. התקשרתי למשרד היא הרימה את הטלפון וניתקה אחרי צלצול אחד. התקשרתי למירס שלה ואז היא ענתה לי. היא אמרה לנו שהיא בישיבה ושאנחנו יכולות לחזור. ברגל, כמובן. הגענו מעולפות למשרד. סוף סוף אפשר לנשום קצת מזגן. אני ממש מעריכה את המזגן עכשיו. אין כמוהו. היא לא הייתה בשום ישיבה. היא הייתה עם הבנאדם שהיא הסיעה על הבוקר. הוא עם הרגליים על השולחן ושניהם מעשנים סיגריה. ואז היא אמרה לנו לעשות את העבודה שהיא הייתה אמורה לעשות ובגללה היא לא הייתה בסככות. הסתכלתי על חברה שלי, היא הסתכלה עליי והיינו בשוק מאיך שהיא מתנהלת.

זה כל כך נכון מה שאמרה לנו מישהי לפני כמה ימים. מאז שהרס"ן וסגמת א' עזבו, יש תחושה שהחיילים הסדירים מנהלים את כל העניינים החשובים. הרס"ן הייתה מחזיקה את הקצינה שלי קצר והיא לא הייתה עושה שטויות. היא הייתה עובדת רוב הזמן. מאז שהיא עזבה ומאז שאותו מישהו מתנחל אצלנו, היא לא עובדת בכלל וכל העבודה נופלת עלינו. סגמת א' עד כמה שהיא הייתה מעצבנת, היא הייתה מקצועית מאוד והיא ידעה מה עושים כדי שהעומס יתחלק בצורה שווה. היא הייתה מסודרת מאוד ולא נתנה שכל הנטל ייפול על יום אחד מסוים. היום הכל קורה אחרת. יש ימים בהם אנחנו לא עושים כמעט כלום ויש ימים שבהם אנחנו צריכים לעשות מיליון דברים בבת אחת. אנחנו, החיילים קצת יותר ותיקים מכל הקצינות שנמצאות אצלנו, למרבה האירוניה אנחנו יודעים יותר טוב מה צריך לעשות ומתי. כמובן שאני מציעה הצעות כשצריך (וזוכה לתגובות של: "טוב שהזכרת לי." [זה נאמר על משהו שאמרתי שהיה אמור למנוע מאיתנו להגיע בסוכות לבסיס, אם לא הייתי אומרת את זה החופשה הארוכה שלנו הייתה בסכנה.] או: "כן, אני צריכה שתישארי לילה ותעזרי לי בזה כי אני לא מכירה עדיין את הכל.") וכך גם כל השאר, אבל זה לא ממש עוזר כי בסופו של דבר המילה האחרונה היא של הקצינות. אין ממש מישהו שלוחץ עליהן מלמעלה. יש אותנו שלוחצים מלמטה, אבל לצערנו זה לא ממש משפיע. מזל שיש לנו קצת עזרה חיצונית. אחרת כבר מזמן היינו מתמוטטים שם מרוב עבודה ולילות עבודה. עוד מעט גם זה ייגמר ואנחנו נצטרך ללחוץ קצת יותר כדי שמקרים קיצוניים לא יקרו.

התחלנו בעבודה וסיימנו אותה מהר. בסופו של דבר לא נשארנו לעבוד עד מאוחר בגלל תקלה שהייתה באחד המשרדים שקשורים אלינו. הגעתי הביתה נרדמתי בשש ורבע, התעוררתי בשמונה וחצי אבל לא הצלחתי להחזיק את העיניים שלי יותר מדי, נרדמתי שוב בעשר. הייתי צריכה את המנוחה הזו. אבל שוב הלילה היה קצר מדי בשבילי. הגיע יום חמישי, האחרון בשבוע. תודה לאל.

יום חמישי

שקלתי אם לאחר בכוונה או להגיע בזמן. החלטתי לשמור את האיחור המכוון הזה לימים קצת יותר אפורים. זה ברור שבעוד חודש או חודשיים ייסדק לי לגמרי המוח ויתחשק לי להגיע ב-12 לבסיס. שוב קמתי, זחלתי בדרך לאוטובוס. מילא שאני רואה את אותם אנשים באוטובוס, זה מובן, אבל אני רואה את אותם אנשים עוברים מולי במדרכה כל יום, עד כדי כך אני מדייקת. עם ההוא עם האופניים שנוסע מולי כל יום במדרכה יש לי הסכם, אני הולכת בצד הסמוך לכביש והוא בצד השני. ככה אנחנו מונעים התנגשויות כמו זו שכמעט הייתה פעם.

הסרס"פ ראה את תעודת ההצטיינות שלי ופטר אותי מתורנויות שירותים ומתורנויות רס"ר למשך חודש. זה לא שזה חודש ארוך מדי, אבל עדיין פחות פעם אחת לנקות שירותים. בנימה אופטימית זו פטרתי את עצמי גם מהמסדר כי לא היה לי כוח לכל החפירות האלה שוב.

הגעתי לבסיס, לעוד יום עבודה בסככות, כבר הרגשתי כמו חימושניק שמטפס עד לשם, בחול ובאבק. כמובן שגם הפעם הקצינה שלי לא הגיעה לשם כי הייתה לה ישיבה. כוסאומו. שוב הלכנו ברגל. כצפוי. שוב נשארנו שם לבד, כצפוי. היא הייתה אמורה להצטרף אלינו יותר מאוחר אבל הפעם היא אפילו לא טרחה להראות את פניה. כולם שאלו עליה ואנחנו אמרנו שאנחנו לא יודעות איפה היא. נחמד מאוד שהקצינה שאחראית לא נמצאת, זה לא האיר עליה באור חיובי. בסופו של דבר חזרנו. הפעם איזה מישהו אדיב הסיע אותנו חצי דרך. רצינו להכין טוסטים במשרד ולכן עצרנו במטבח ולקחנו לנו גבינה, לחם ועגבניות. גנבנו גם חלב לאח"כ שיהיה מה לשתות. אני לא רוצה לתאר מה הלך במהלך הארוחה הקטנה שהכנו לנו, אבל זה היה משעשע מאוד. אני חוששת שמרוב שהדבר הזה הזוי אנשים יזהו אותי. אבל זה היה מאוד מצחיק. כשנזכרתי בזה בהסעה לא יכולתי להפסיק לצחוק. זה פשוט פתטי!!!!

הייתה גם שיחה עם הסא"ל היוצא והסא"ל הנכנס. היה מרגש כי ממש אהבתי את הסא"ל. וכולם אהבו אותו וכיבדו אותו עמדו לי דמעות בעיניים. בזמן האחרון כל הותיקים עזבו, כמו שציינתי איפשהו בפוסט (הרס"ן, סגמת א'.) ועכשיו גם הסא"ל. אני לא מכירה את החדש ואני לא יודעת מה הוא יביא איתו. אני מכירה את הסא"ל רק משיחות שהוא היה עושה איתנו מדי פעם ומראיונות שהיו לי איתו, נדמה לי שפעמיים או שלוש. הוא ידע להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון. הייתה לו השפעה טובה על אנשים. הוא היה עושה שיחות עם אנשים שהיו עומדים להשתחרר ובאורח פלא היה משכנע אותם לחתום קבע. הוא תמיד קיבל מה שהוא רצה, ואם הוא רצה שזה יועיל גם לנו זה היה מועיל גם לנו. עכשיו, מי יודע איזה יכולת השפעה יש לחדש.

הסא"ל הישן אמר לנו בין השאר שהבסיס שלנו הוא כמו ענק רדום, ומדי פעם יש מרפק שמעיר אותו ואז הוא צריך להוכיח את יכולתו.  זה כל כך נכון, רק שלא חשבנו שהמרפק הזה כל כך קרוב לצלעות של הענק. ידענו, אבל הדחקנו את זה במשך כל הקיץ. הפעם המרפק הזה יותר קרוב מתמיד.

בהמשך לשיחתו של הסא"ל, היציאה שלנו הביתה הייתה מוטלת בספק. הודיעו לנו שיש התחממות רבע שעה לפני היציאה והתחלנו לעבוד למקרה שההתחממות תתחמם עוד יותר. היא אמרה לנו שאנחנו לא יוצאות הביתה עד שכל העניין יתבהר. עד שמישהי אמרה לה שיש אישור מלמעלה לצאת הביתה וכבר לא היה טעם להתווכח. ברחנו משם לפני שהיא מתחרטת. עלינו על ההסעה למקום שכולו טוב, הבית!!!

בדרך היא התקשרה אליי פעמיים. לא עניתי לה. זה בטח לא היה דחוף מדי כי היא לא התקשרה שוב.

התווכחתי איתה גם במשך היום על החפש"ש שלי, ממה שהיא אמרה הבנתי שהוא לא הולך להיות ארוך במיוחד. אצטט איזה מישהו שאמר משהו חכם: "מצטיינת מצטיינת, אבל עם חפש"ש של יומיים."

הגעתי הביתה, סופ"ש הגיע, כמה טוב וכמה נעים לזכות קצת לשינה טובה.

עם כבר מדברים על שינה, חלמתי על התימני בין השאר. הוא עבר מולי בחלום בחולצה שחורה והוא היה אפילו יותר יפה מאשר במציאות. המון זמן לא ראיתי אותו. אני לא זוכרת בדיוק על מה החלום, אבל הוא היה שם.

עוד עניינים שעלו על הפרק השבוע:

כזכור, הרס"פ שלי שם אותי בתור עתודה של העתודה לחוה"מ במקרה שמישהי תוציא פטור. זה קרה והמישהי ההיא הוציאה פטור. העתודה שלה אמרה לי שהיא גם הולכת לרופא במטרה להוציא פטור, כי היא לא יכולה לעשות את החג. במקרה היא גם חברה שלי עוד מהטירונות ושלחתי לה אינספור הודעות שלא תעשה את זה, שתזכור את הימים הטובים מהטירונות, ושתדע שגם אני לא הייתי עושה לה את זה.

אתמול באופן סופי היא אמרה לי שהרופא לא נתן לה פטור ושאני לא עושה את החג במקומה כנראה. איזה יופי!!! כל כך הוקל לי אחרי כל השבוע הזה שחשבתי שהכל אבוד. יש לי גשר מיום כיפור עד אחרי סוכות ואני הולכת כל כך להנות.

גם המינוס שלי הולך ומצטמצם!!! כלומר הוא הצטמצם ואני לא בזבזתי עוד גרוש מאז.

התחלתי לקבץ נדבות ועד עכשיו אספתי שקל שלם!!!

השעה הייתה אחת בצהריים ובדיוק התעוררתי היום. הייתה לי שיחת טלפון של כמה עניינים שגרתיים שקורים מדי סופ"ש בבסיס. גם חברות שלי קיבלו שיחות כאלה, אבל להן אמרו שיש מצב שמקפיצים אותנו לבסיס. הרגעתי את חברה שלי ועל הדרך גם את עצמי. אני מאוד מקווה שזה לא נכון.

שלכם,

הג'ובניקית.

אגב: רציתי לשאול אתכם שאלה קטנה. מאיפה צצו כל הכניסות האלה. בערך כל לילה נוספות לי עוד מאתיים כניסות פחות או יותר... זה קרה לי פעמיים השבוע שהתעוררתי וראיתי מאתיים כניסות יותר. יש לכם מושג למה זה???