זהירות!!! הפוסט לא מלבב במיוחד ומכיל בתוכו תיאורים לבעלי קיבה חזקה.

היום אני קמה לי בבוקר, כולי במחשבות על כמה שהיום הזה עומד להיות נפלא. אולי לא ממש נפלא, אבל גם לא ממש נורא. משרד, מזגן, ובכלל העובדה שביום רביעי לא מתעוררים לבסיס מילאה אותי באהבה לכולם ובחיבוקים לעולם. העולם רק שמע שאני עומדת לחבק אותו , נרתע ואף החליט לנקום.

שלחו אותי למשימה שלא כוללת הרבה סיבובים (והם צדקו, זה לא היה בסיבוב, זה היה בעלייה.) לארוז אריזות מזון לחג. בהתחלה אמרו לי שאורזים שם שי לחג, אבל ברגע שראיתי את תרכיז העגבניות, הבנתי שעד כמה שצה"ל הזוי, שי לחג זה כנראה לא פה. התחלנו לקפל ארגזים. במחסן, בלי מזגן, בעמידה, בהתכופפות, קרטון בכלל עושה לי צמרמורת כשאני נוגעת בו. התחלנו לעבוד, בהתחלה סתם הרגשתי כמו תאילנדית שעובדת בבית אריזה, אח"כ התגברתי על זה וקיללתי את העולם. אני רק רציתי לחבק אותו. אבל אחרי הכל, חשבתי לעצמי שהכל למטרה טובה. האריזות האלה הולכות למשפחות נזקקות שאולי אין להם את הסוכר הזה או את הקמח והשמן, אז התעשתי, והמשכתי עם הקרטון.

ואז, אז הגיע השלב שבו החליטו לסמוך עליי קצת יותר ולתת לי סכין יפנית, חדשה מהאריזה, חדה כתער (הא הא, זה באמת תער!) אחרי מספר שניות, מצאתי את עצמי מניפה את הסכין בחוסר אחריות, היא פגעה בגב כף היד שלי ויצרה חתך בעומק של כמה מילימטרים. אנשים התכופפו כדי שלא ישפריץ עליהם הדם. ואני... אפילו לא בכיתי. אני ילדה גדולה, עזבתי את הסכין ורצתי לחובש שהיה מרחק של כמה מאות מטרים משם. בינתיים אני מאבדת דם. בינתיים אני רואה את הבשר שלי מבפנים. (בפעם הבאה אני רוצה אותו וול דאן.)

מי האידיוט שנתן לי רישיון לסכין יפנית? חבשו אותי, שמו לי פולידין ששרף לי עד העצם, והלכתי לי, חבושה. מתחת לתחבושת בוודאי בעבע לו נוזל מוגלתי. יאמי. הוצאתי את התחבושת וזה די הגליד ככה שאני לא חושבת שיש לי צורך באריזת החג שעוטפת את היד שלי. עכשיו רק תישאר לי צלקת מכוערת במשך כמה שנים, שתזכיר לי את מורשת הקרב, את הרוח הקרבית, את אחוות הלוחמים- הכל למען תרכיז העגבניות.

המשך היום היה קצת פחות דרמטי. שלחתי מכתבים רוב היום, ומכיוון שעדיין לא התנתקתי לגמרי מתדמית התאילנדית שנקטעה באבחת סכין יפנית, הרגשתי הפעם כמו עובדת דואר תאילנדית. כל היום מכתבים- מכתבים. זה לא עומד להשתנות גם מחר. אם מישהו לא מקבל אותי לדואר אחרי כל הצבא הזה, אני נשבעת שאני לוקחת סכין ו... אוף... שום סכינים עד שאני אגדל.

בשעה טובה ומוצלחת עשיתי את מבחן השלב שלי. וכמובן ש... עברתי בציון 84. היו לי רק 4 טעויות, וחלקן היו טעויות במבחן עצמו, כי החוקים השתנו מזמן, אבל המבחן לא התעדכן. אבל לא נורא. עברתי וזה מה שחשוב. אני מקבלת סמל עוד פחות מחודש, הידד!!! תחילתו של הסוף, זה מה שיש לי להגיד על זה, תחילתו של הסוף!

מזג האוויר משרה עליי מצב רוח קודר במיוחד, כמו העננים כך גם אני הופכת להיות אפורה. אני מוכנה שזה יימשך ככה למען משבי הרוח הקרירים, אבל אני לא מוכנה לעבור לשעון חורף. אני לא מוכנה לקום בבוקר בחושך, אני לא מוכנה להגיע הביתה בחושך, מה שאומר שבעצם אני רואה אור יום רק בסופי שבוע. זה רע. הלאה, חורף.

שלכם,

הג'ובניקית.

מעט מדוכאת. קצת מבולבלת.