היום התמרדתי. די, אני לא יכולה יותר. הצבא הזה יותר מדי מגזים ויותר מדי מעצבן. אני אפילו לא לפני מחזור. אתם מכירים את זה שיש ימים שאין לכם מה לעשות. בכלל?? אבל בכלל??? אז לפני שבועיים זה היה ככה. לא היה מה לעשות, אז מצאתי את עצמי חוקרת את הסוליטייר על כל צורותיו. השבוע פתאום יש לנו עומס של עבודה שאי אפשר לצאת ממנו, כי מישהו שם לא יודע איך לארגן את העבודה. כבר כתבתי על העניין הזה. פתאום יש לשלוח בערך 2000 מכתבים, פתאום יש לעשות את זה ויש לעשות את זה, ויש גם את זה, אל תשכחו. לא רק לא לשכוח, גם לסיים את הכל עד סוף השבוע. רק מה? שהשבוע הוא רק חצי שבוע, אז בעיה שלנו, צריך לסיים את הכל עד יום שלישי.

פתאום היום בשעה 12 בצהריים אמרו לנו שצריכים להישאר עד מאוחר. מה עצבן אותי בזה??? כמה דברים:

1. ברמה העקרונית- מה שכתבתי בפיסקה הקודמת. אני לא אשמה שמישהו שם לא מאורגן. אני לא אשמה שהקצינה שלי מתעסקת רוב הזמן בשטויות. אני לא אשמה שהם עושים דברים בדקה האחרונה. אם זה היה כל כך בהול, אז הם יכלו לחשוב על זה בשבוע שעבר ולהתחיל את הכל אז. מלבד זאת, זה לא יכול להיות שהם מודיעים לנו כמה שעות לפני שאנחנו יוצאים הביתה, שהיציאה שלנו מתעכבת "קצת." יש לנו קצת, אבל ממש קצת חיים מעבר לצבא.
2. הנסיבות- אני שומרת מחר. ז"א שאני עושה לילה וסביר להניח שאני אעבוד גם שעות נוספות כשאני אהיה במשרד. אני לא מוכנה גם להישאר עד מאוחר, וגם לעשות לילה יום למחרת. אני צריכה לארגן דברים, אני צריכה קצת לנשום אוויר שלא מהבסיס. יש גבול גם לכמה שאני יכולה לטחון.
3. מנסים למרוח אותנו- אומרים לנו שנצא בשעה שש וחצי- שבע. ממה שאני ראיתי, אין סיכוי שנסיים את העבודה תוך שעתיים. זה ייקח לנו הרבה יותר, לפחות עד תשע בלילה. הקצינה שלי לא הבינה מה הבעיה שאני אשאר שעתיים. היא לא הבינה שאין לי בעיה להישאר שעתיים, אבל זה בחיים לא יהיה שעתיים, וגם אם זה יהיה רק שעתיים, אז עד שנתארגן ועד שנצא, ועד שהקצינות המקסימות שלנו יסגרו את הדברים האחרונים שהן אוהבות לסגור ברגעים האחרונים זה יהיה יותר משעתיים, נסיעה של עוד 40 דקות לפחות (זה במידה ולא יזרקו אותנו באיזה צומת נידחת, אלא ייקחו אותנו ממש קרוב הביתה, הנסיעה יכולה להגיע אפילו לשעתיים במקרה היותר גרוע.) ככה שאני אמצא את עצמי בסוף בשעה 10 מינימום בבית, מנסה לארגן לי תיק, ולא רואה את הבית עד ערב ר"ה. מעצבן אותי לראות את הטמטום, ואת זה שהיא מנסה לשקר לי בפרצוף ולייפות את המציאות.
4. ברמה הארגונית- לא הייתה קיימת היום (כמו ברוב המקרים.) שום רמה של ארגון. הן היו צריכות לארגן לנו דרך לחזור הביתה כי ברגע שההסעות עוזבות את הבסיס אין לנו איך לצאת מהחור הזה, אלא אם כן בא לנו ללכת ברגל 5 שעות עד הצומת המרכזית הקרובה. הקצינה שלנו אמרה לנו שמישהי שגרה בדרום יכולה להסיע אותנו. סביר להניח שהיא לא תסיע אותנו עד למרכז, כי זה רחוק לה, מה שמחזק את השערתי מהסעיף הקודם שיזרקו אותנו באיזה צומת כדי שנתפוס אוטובוס (שעתיים נסיעה.) אחרי זה כשהיא ראתה שאנחנו עושים לה פרצופים היא אמרה שרון הכחוש יקח אותנו כי הוא גר יותר קרוב אלינו. אבל מה, הוא בכלל לא נמצא בבסיס. הוא מגיע רק יותר מאוחר בערב וסביר להניח שהוא לא יחזור בשעה מוקדמת, כמו מה שקורה בדר"כ. סביר להניח שאם קצין מגיע לבסיס בשעת ערב אחרי שהוא לא היה שם כל היום, אז יהיו לו דברים לסדר והוא לא יצא אחרי שעה. עוד דבר, אין מקום לכולנו בתוך הרכב המסיע, כך ששניים או שלושה מאיתנו יהיו תקועים בבסיס בלי דרך לצאת. זה מביע זלזול בנו. אם הם רוצים שנישאר ונעזור, אז שידאגו לנו לדרך הגיונית לחזור הביתה. אם אין להם אני אצא בהסעה ואגיע הביתה בדרך המקובלת.

כל אחת מהנסיבות בנפרד אולי לא הייתה משפיעה עליי, אבל כולן יחד לא מסתדרות לי והחלטתי שאני הולכת הביתה בשעה הרגילה שלי. שמתי את התיק שלי עליי, וכשעמדתי לצאת הקצינה שלי עצרה אותי ושאלה אותי לאן אני הולכת. אמרתי לה שאין לי למה להישאר. היא ניסתה להתווכח ולא הלך לה. בסוף היא עשתה לי פרצוף ואמרה לי ללכת. תודה רבה באמת.

כדי להלחית אותנו עוד יותר אמרו לנו שגם הזמן שנותר לנו לעבוד מתבזבז על כל מיני אירועים ותדריכים. מתשע עד עשר הולכת לנו שעה על הרצאת חפירות, מאחד יש לנו מסדר ניקיון. (כמובן שייקחו תורנים, ושננקה במשך שעות לפני זה.) מהשעה שתיים עד שלוש, ביקורת. איך אפשר בלי ביקורת? כבר בערך שבוע שלא הייתה לנו. התפרענו יותר מדי.

אני די שמחה שאני שומרת. יהיה לי קצת חופש מכל הבלאגן והנקיונות של המשרד וגם מרוב החפירות. זה די מעצבן שאני צריכה להגיע הביתה ביום רביעי בצהריים, אבל אני לפחות מתנחמת בעובדה שאני לא עושה חוה"מ סוכות בסופו של דבר. (היו אמורים להקפיץ אותי, אבל הבחורה לא הצליחה להוציא פטור.)

כך גם יהיה לי הרבה זמן לכתוב פוסט סיכום שנה. ולהתקשר לאנשים על חשבון הצבא ולאחל להם שנה טובה.

וואו, איך שכחתי. גיליתי היום דיאטה חדשה, אולי הכי טיפשית והכי הזויה שיש. דיאטת קקטוס. כמו שאתם שומעים. דיאטת קקטוס. לוקחים קקטוס, מקלפים אותו מהקוצים (אם מישהו טועה, אני לא מדברת על סברס, אני מדברת על קקטוס, כמו קישקשתא.) ואוכלים חתיכה קטנה

הקצינה שלי באה היום עם קקטוס למשרד וסיפרה לנו שזה מדכא תאבון למשך 24 שעות.

יש גבול אפילו לרצון לרזות (לא, אין גבול.) קקטוס אני לא אוכלת. אני עדיין מאמינה שעם ספורט ותזונה בריאה שלא כוללת משהו שהיו בו קוצים, אפשר לרזות. זה גם הכי רצוי.

אני מאמינה שעוד אכתוב עוד לפני החג,

אבל אם לא, אז..

חג שמח ושנה טובה.

שלכם,

הג'ובניקית הממורמרת.