שלום לכולם. קיבלתי מנונה כהן פרויקט שבו אני מתבקשת לכתוב שלוש החלטות טובות שקיבלתי בחיי ושלוש החלטות גרועות. אני לא כל כך טובה בהחלטות, אני לא בטוחה שיהיו לי שש החלטות טובות ורעות לכתוב עליהן כי אני רוב הזמן פסיבית, אבל נראה לאן הפוסט הזה ייקח אותי.

אני אתחיל מההחלטות הרעות ביותר בחיי:

1)       ההחלטה כל פעם מחדש לא להחליט החלטות- לפעמים אני הורגת את עצמי עם הפסיביות הזו. אני יכולה לעמוד בפני צומת כלשהי (במובן המטאפורי כמובן.) ולקבל את ההחלטה שלא תדרוש ממני את הכי פחות מאמץ, או אם אפשר, שלא תדרוש ממני מאמץ כלל. ככה אני עובדת, אם יש מישהו שעדיין נותר לו ספק לגבי האישיות שלי. אם זה היה תלוי בי, הייתי רובצת כל היום במיטה למרות שזה עושה לי רע. יש לי הרבה דברים שאני רוצה לעשות, דברים שמלהיבים אותי, דברים שיכולים להקים אותי ולהוליך אותי לעתיד קצת שונה מהעבר שלי, אבל אני מחליטה לא לעשות אותם. שלל סיבות, תוצאה אחת. אני פסיבית, שהחמיצה כל כך הרבה דברים בגלל זה: אהבות, הרחבת אופקים... וכו'

2)       ההחלטה לאכול- אני לא מדברת על הצורך הבסיסי והיומיומי של לפתוח את הפה, להכניס משהו שירגיע את הבטן ויזין את המערכות. אני מדברת על זה שאני אוכלת גם כשאני ממש לא רעבה. יש לי את האפשרות להחליט: לאכול/ לא לאכול. אני אוכלת. בוודאי שאני אוכלת. הלוואי שהיה מדובר בנשנושים קטנים. זה הרבה יותר גדול מזה. פעם הייתי מתרצת את זה כי זה "לא נשלט, לא רצוני, התמכרות." עכשיו אני מודעת שמדובר גם בהחלטה. אני זו שמחליטה לאכול או לא לאכול וכמה לאכול. אני אחראית על עצמי, ואני צריכה להחליט מתי אני מאבדת שליטה.

3)       ההחלטה.... אממ... לא עולה לי כלום כרגע, אז אני אשמור את ההחלטה הזו להחלטה עתידית כלשהי. בטוח שתהיה עוד החלטה גרועה שאעשה בחיים. אלה החיים וזה מה שעושים בהם.

ההחלטות הטובות ביותר בחיי:

1)       לפתוח בלוג- כבר כתבתי רבות על הבלוג וכמה שהוא חשוב לי, על כמה שהאנשים התומכים פה חשובים לי. זו קהילה שאני מאוד גאה לקחת בה חלק. אני אצטט חלק מפרויקט אחר:  "מעולם לא ידעתי שכך אני אתחבר לעולם הזה שהיה זר בעיניי במשך 17 שנה. תוך 3 שנים כמעט אני מרגישה פה מה שלא הצלחתי להרגיש עם המשפחה במה שאמור להיות הבית. חופש, ביטחון, אהבה. אני שמחה לבטא פה את עצמי, זה המקום היחיד שאני לא מרגישה בו עצורה."   אני חושבת שזה אומר הכל. זו אחת ההחלטות שהתבררה כהכי מוצלחת בחיים שלי. גיליתי על עצמי כאן כל כך הרבה דברים, שאולי לעולם לא הייתי מגלה ככה סתם. פירקתי את עצמי לגורמים ועכשיו אני בשלב ההרכבה מחדש. הרכבה של מודל הרבה יותר משופר ממי שהייתי קודם. צריך להכיר אותי לפני כדי להבין ואני בטוחה שרובכם ככולכם לא יודעים איך הייתי פעם.

2)       להתגייס לצבא- אני לא אומרת את זה רק כי השתחררתי למעשה (על הנייר עדיין לא, אבל חכו.) אבל הצבא זה הדבר הכי טוב שהחיים יכלו לספק לי בשלב הזה. זה אמנם לא משהו שאני באה ואומרת: "אוקיי, אני מחליטה שאני כן מתגייסת." אבל עם המצב של בני הנוער כיום אפילו להתגייס לצבא נראה כמו משהו התנדבותי. זה היה לי ברור מראש שאני אתגייס מאז ומתמיד, זו לא הייתה שאלה בכלל. למי שלא יודע למדתי בתיכון דתי. במהלך כיתה י"ב הציגו לנו גם אלטרנטיבות לשירות צבאי. (לא אלטרנטיבות הכוללות השתמטות, אלא שירות לאומי.) למרות שניצבו בפניי שתי אופציות (לא קשה כל כך להצהיר, גם אם את לא דתייה.) בחרתי בשירות צבאי. אני יודעת שהתמרמרתי רבות, שבכיתי המון, שהתחרטתי מיליון פעמים על זה שהתגייסתי. אבל עכשיו אני מרגישה משהו שאי אפשר להסביר. תחושת סיפוק עצומה. המון חוויות שרצות לי בראש. למדתי על עצמי הרבה. למדתי שאני חזקה ושאני אוכל להסתדר עם כל מצב שבעולם. רכשתי בטחון עצמי כמו שלא הייתי רוכשת בשום מסגרת אחרת. למדתי לעמוד על העקרונות שלי, למדתי לעבוד בקבוצות (דבר שממש שנאתי לפני הגיוס.) אם אני אמשיך ואפרט את כל הדברים שלמדתי ושחוויתי, אז זה יהפוך למגילה. אני אשמור את זה לפוסט סיכום השנתיים האלה.

3)       להירשם למכון כושר- ההחלטה אמנם עדיין לא יושמה, אבל היא בראש סדר העדיפויות. אני רואה את התוצאות רק בראשי כעת, אבל אני בטוחה שאלה אחד הדברים שישנו לי את החיים בצורה דרסטית. אני אוהבת את מה שאני רואה. הרשו לי לפנטז.

משהו קטן וטוב:

הפלאפון שלי שודרג, לדור שלישי כלשהו (לעומת הדור 1.2 שהיה לי.), לא יודעת אפילו איזה סוג הוא. אני רק יודעת שזה נשמע מצוין, נשמע אורנג'. הורדתי כבר סנייק. לא צריכה יותר מזה.

אה כן... אני אשמח להעביר את הפרויקט הזה לשלושה אנשים מעניינים:

1. טליק  2. שפיות 3. מיסטר נורמל

שלכם, לעד,

בובי.

 (מקווה לקרוא בקרוב.)