הסתפרתי. אין לי יותר נשירה. מעכשיו כל מקלחת שלי לא תסתיים עם נשירה של שיער בכמות משולשת ממה שיש לאבא שלי על הראש. (בהתחלה כתבתי כפולה, אבל דמיינתי את הכמות והבנתי שזה מעט מדי.) האינסטלטורים בגוש דן יכולים להיות רגועים מעתה ואילך, כי יותר לא יהיו סתימות בלתי מתוכננות אחרי כל חפיפה שלי. איזה כיף!!!

אתמול  איזה סיני אחד נכנס לאכול בסבארו בעזריאלי הוא רצה fish המוכרת הביאה לו fish, אבל כשהיא רצתה להציע לו תוספת, היא נתקעה כי היא לא ידעה איך אומרים מרק. היא שאלה מוכרת אחרת איך אומרים מרק וההיא בתגובה: "מה נראה לך, כפרה, מאיפה אני יודעת אנגלית???" מהר מאוד התעשתה הראשונה ונזכרה איך אומרים מרק. "כפרה, soap soap תגידי לו soap." והיא אמרה לו soap. הוא כנראה לא הבין למה האישה המוזרה מציעה לו סבון. הוא רצה לאכול. לא להתקלח.

אז איך אני מעבירה את הימים שלי בחפש"ש??? אני לא עושה הרבה. כצפוי. אני ישנה עד מאוחר, צופה בטלוויזיה, מכבה אותה כי אין שום דבר מעניין. הולכת למחשב וגם שם אין שום דבר מעניין. מנסה להסתובב ומקווה שיהיה לי כוח להתחיל לעשות קצת הליכות בזמן הפנוי שיש לי.

יש לי מטרה להוריד במשקל עד ליל הסדר. בליל הסדר כל המשפחה המורחבת נפגשת וזו הזדמנות טובה להראות את עצמי חדשה. אני יודעת שהרבה פעמים אני מציבה לעצמי מטרות אבל לשווא. הפעם אני בטוחה שזה יסתדר לי. גם תחושה פנימית וגם מעבר לזה כל העניין עם החדר כושר שמפיח בי תקוות+ הזמן הפנוי שיש לי עם השחרור.

אני חולמת חלומות ממש מוזרים שכוללים הרבה רגשות בתוכם.

החלום הראשון היה שאני מחפשת את הנעליים השחורות שלי באיזה בוקר ולא מוצאת אותם. הייתי ממש לחוצה לצאת לצבא ולא מצאתי את הנעליים. שאלתי את כולם בבית וקיבלתי את הרושם שהם מסתירים אותם ממני. אז התחלתי להתפרע, לצעוק, לבכות, לשבור רהיטים והכל בגלל הנעליים השחורות. בסוף לא הלכתי לצבא. יום למחרת בחלום (או בצהריים של אותו יום.) הלכתי על אזרחי, בלי הנעליים השחורות ותפסתי טרמפ על משאית עד הבסיס.

החלום השני היה שמארגנים תחרות שחייה מהבסיס, משהו הזוי לגמרי. היו בערך 20 משתתפים וביניהם כל החברים שלי מהמשרד וכל המפקדות. אני הסכמתי להשתתף בתחרות, למרות שאני לא יודעת לשחות. אז לקחו אותנו למין מיכל גדול כזה כמו גיגית עצומה של מים ועמוקה מאוד. עלינו על סולם בגובה של שתי קומות בערך. היינו כולנו עם בגדי ים, עמדנו לקפוץ ואני הלכתי ברגע האחרון כי אני לא יודעת לשחות ואין סיכוי שאני אקפוץ לתוך הגיגית הזו מגובה כזה. הם המשיכו בתחרות ואת המשך החלום אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת שהיה מעניין ממש.

היום נודע לי שביום חמישי הקרוב יש אזכרה לסבא שלי מצד האמא. כבר 11 חודשים עברו מאז. זה עשה לי קצת עצוב. אני זוכרת גם את הפעם האחרונה שראיתי אותו והוא היה במצב לא צלול בכלל, אבל בעיקר אני זוכרת את הרגעים מהילדות שלי.

אני צריכה לכתוב כבר את פוסט סיכום הצבא שלי. יש הרבה מה לסכם.

משהו קטן וטוב: יכול להיות שיהיה לי דייט במהלך השבוע אם שום דבר לא ישתבש.

הישארו עמנו,

בובי.