יש לי מחסור חמור בשעות שינה. בלילה בין שישי לשבת נרדמתי רק ב-5 בבוקר וישנתי משהו כמו 6 שעות. זה אולי מטכ"לי, אבל תראו לי מישהו אחד שיוכל לתפקד אחרי שעה כל כך מוזרה של כיבוי אורות. בלילה שבין שבת לראשון נרדמתי ב-4 וחצי התעוררתי בשעה המופרכת שבע ורבע. משם ישנתי עוד פחות מחצי שעה עד שהתעוררתי סופית. (הייתה מלחמה בין אמא שלי ואחותי בגלל שהיא הבריזה מבית הספר, ובגלל שאני חולקת איתה חדר נאלצתי להתעורר.) הלילה נרדמתי בערך ב-2 וחצי, שעה שלא אופיינית לי בכלל והתעוררתי ברבע לשמונה. מאוד בא לי להגיד לעצמי: "הלו, ילדה, את בחופש,  את יכולה לישון מתי שבא לך. את יכולה לישון עד מתי שבא לך. תתפרעי." אבל הנסיבות לא מאפשרות לי.

אחת מ"הנסיבות" הוא ר'.  עדיין לא נפגשנו, אבל הוא כבר הצליח להטריף  אותי לגמרי, אולי בצורה בלתי הפיכה. בהתחלה כמובן שהייתי מופנמת וסגורה, אבל הבנאדם הזה גרם לי להתהפכות איברים טוטאלית. הוא באמת מדהים, אבל אני אומרת את זה בעירבון מוגבל, כי שוב, עדיין לא נפגשנו ויכול להיות שאני טועה.

יש בי משהו שרוצה להאמין בו, אבל גם יש משהו שלא, כי איך יכול להיות שהוא מרעיף עליי מילים טובות ככה סתם בלי להכיר אותי??? אולי הוא סתם רמאי ואולי הוא מתכוון לזה באמת. הוא אומר לי שאני מדהימה. ממתי אני מדהימה? אף פעם לא הדהמתי, אף פעם לא הקסמתי. אני מקסימום "חמודה" וגם זה לא תמיד, אז איך זה שהוא חושב עליי דברים כל כך טובים. לא השארתי את הספקות האלה אצלי, אמרתי לו אותן. אם הוא משקר, או מנסה לעבוד עליי כדאי שאני אדע את זה עכשיו. ואז התשובה שלו בלבלה אותי אפילו יותר, כמה צפוי. הוא ההפך הגמור ממני. הוא ממש לא חסר בטחון, הוא גדול ממני בעשור (למה תמיד אני נופלת על הקשישים???), הוא חובב ספורט בעוד אני בטטת כורסא. הוא גם ההפך מהטעם שלי הוא לא שחום ולא גבוה, אבל הנה, הצליח להיכנס למחשבות שלי.

אתמול כשדיברתי איתו (בסמ"סים) הבנתי שאני "נכה רגשית בשיקום". אם יש לדוגמא מישהו שמשותק ברגליים, אז בהתחלה הוא לא יכול להזיז אותן בכלל, אבל אחרי כמה טיפולים הוא מצליח להזיז את הרגליים קצת, אח"כ יותר, אבל למרות שהוא מצליח להזיז אותן נדרש לפעולה הפשוטה הזו הרבה ריכוז והרבה מאמץ. אני בדיוק ככה כשאני באה להיפתח לאנשים. אני כן מצליחה להזיז את הרגליים, אפילו בהצלחה מרובה. אני אפילו מצליחה לצעוד כמה צעדים, אבל כל פעולה כזו לא באה לי אוטומטית, היא באה עם הרבה מאמץ.

באופן כללי אני מרגישה ממש אופטימית. כאילו יש איזה דלת ענקית מולי שמאחוריה אוצר. אני צריכה לדחוף את הדלת הזו רק עוד קצת ואני מגיעה אל האוצר. קשה לי להסביר את התחושה הזו בצורה יותר מדויקת. הרבה מהחלקים של הפאזל מונחים במקומם ואני יכולה להמשיך הלאה להרכיב את פאזל האישיות שלי. ראיתי את התוכנית של ד"ר פיל, הפסיכולוג שעוזר לאנשים ומייעץ להם בשידור. התוכנית של אתמול הייתה על "הצמחת עמוד שדרה.", על היכולת לעמוד על שלך, על היכולת לדרוש מאנשים דברים שמגיעים לך. היו שם מקרים קיצוניים ופחות, אבל מתוכם הבנתי שאני משתפרת. חיזק אותי לדעת שאני בדרך הנכונה, שאני מסיקה את המסקנות הנכונות לגבי מה שאני צריכה לעשות. אני לא צריכה להיות בת ערובה בידי אף אחד. לא בידי אמא שלי, ולא בידי אנשים שלא כל כך מסכימים עם דרכי. יש לי את זכות הבחירה שלי ואם אותם אנשים לא נעים לראות או לשמוע, אז הם יכולים להסתלק מדרכי. כל עוד אני לא פוגעת באף אחד, אין לאף אחד זכות להתערב לי בחיים.  

אני מקבלת כמעט כל יומיים טלפונים מהצבא, על כמה שהם מתגעגעים אליי וכמה שאני חסרה והם רוצים שאני אחזור כבר. מאוד מחמם את הלב. אני ממש מתגעגעת אליהם. באחת מהשיחות חברה שלי אמרה לי שהם בונים עליי שאני אחליף את הקצינה שלי לתקופה קצרה. זו לא הייתה הכוונה שלי מלכתחילה, אבל למה לא בעצם??? זו לא תקופה לחוצה במיוחד, יש אמנם פרויקטים לעבוד עליהם, אבל לא משהו חדש שלא ראינו קודם. בסה"כ עבודה יומיומית רגילה שלא תפגע בהרבה ביציבות הנפשית שלי. חוץ מזה שאני עלולה לאבד קצת נקודות באיי קיו מתוקף היותי נגדת, אלוהים ישמור.

אני כמעט מסיימת את הספר "טוב במיטה". ההתחלה מעניינת, כמה חלקים באמצע פחות, הסוף ריגש אותי עד דמעות. ממש הזדהיתי עם הבחורה הזו שהיא קצת חלשה, קצת חזקה. אבל בסוף מתגברת על הכל. מה שאי אפשר לדעת מראש זה את סוף הסיפור. עם מי היא תהיה בסוף? עם חבר שלה לשעבר? עם הרופא שטיפל בהפרעות האכילה שלה? עם הכוכב ההוליוודי שהיא פוגשת? ספר מומלץ לחובבי ספרים קלילים.

שיהיה לנו המשך שבוע נפלא.

בובי.