מגילות סנטה מיקה'לה

היא עומדת על קצה הצוק ומשקיפה אל הים. הגלים זזים באי שקט ומתנפצים ברעש על דפנותיו המשוננות של הצוק. על החול הרטוב יש קצת קצף של ים. את זה היא לא רואה, רק יודעת. נזכרת בסיפור על בת הים הקטנה שהפכה לקצף של גל שנשבר. לו רק היתה יכולה גם היא!

קצות הרגליים שלה, ממש האצבעות ועוד אולי סנטימטר אחד של כף רגל, ממוצבות באוויר. הידיים מחבקות קצת את האוויר שמאחוריה, או לפחות מנסות. היא משירה מבט אל השקיעה, כאילו כדי לקבל אישור מהשמש,

וקופצת.

*       *       *

היא באוויר עכשיו, פורשת את שתי ידיה אל הצדדים, עפה כמו ציפור. בראש שלה מוקרן בהילוך חצי אחורי-חצי כרונולוגי סרט חייה שלה.

*       *       *

קומה ראשונה. נזכרת בחבר האחרון. בהתחלה בכלל לא חשבה שיהיה רציני. רצתה קצת פסק זמן ממערכות יחסים כבדות, הן רק הרגע יצאה מאחת! יום רודף יום, חודש רודף חודש. אפילו להגיד שנוקפות השנים לא תהיה הגזמה. בעור שיניה היא נחלצה ממערכת היחסים הלאה בריאה הזו. מה זה חשוב עכשיו? העיקר שיצאה.

*       *       *

קומה שניה. החבר שלפני. שנה מהחיים הוא לקח לה, שנה! בהתחלה הכל היה מושלם. הרי הוא רדף אחריה שנים עד שזכה לנשיקה הראשונה הנכספת. הסצינה שרצה לה בראש מראה את שניהם חבוקים על המיטה, הוא הרגע גמר, ואין מאושר ממנו בעולם כולו. מתכרבל עליה כמו תינוק ולוחש, "אל תעזבי אותי!" והיא מחבקת אותו ועונה, "ברור שלא. אף פעם!"

ופתאום, קפיצת ענק, חצי שנה קדימה. היא חוזרת מוקדם מהרגיל הביתה, קולה של הדלת הנפתחת מעיר אותו והוא מסתובב אליה. מה זה, הייתכן שעיניה אינן מטעות אותה, הוא ממש מחייך לקראתה?

"מי אתה ומה עשית בחבר שלי?" היא שואלת. בכלל לא בציניות, בכלל לא בצחוק.

ועוד פעם קפיצה מהירה של חצי שנה. שוב הם במיטה, הוא הרגע גמר. לפני ששכבו היא אמרה לו שזהו, יותר היא לא יכולה. היא עוזבת אותו, והפעם זה סופי. הוא מהנהן. תמיד היא מאיימת סתם.

אבל עכשיו היא היתה רצינית.

הוא עוד מתאושש מהסקס. היא ידעה שזו הפעם האחרונה, אז היא השקיעה. נתנה לו את כולה, ולשם שינוי, באמת.

היא מלבשת מהר, לוקחת את התיק, זורקת שלום קצר - ויוצאת. אחר כך, שנים אחר כך, סיפר לה ששכב המום וערום במיטה. אפילו לרדוף אחריה כשהבין שהפעם היא באמת לא תחזור, לא היה יכול.

*       *       *

קומה שלישית ורביעית כמו מחוברות. הם היו בחייה, שניהם, במקביל. הסרט חוזר קצת אחורה בזמן, לנקודה שנכנס השני לחייה. היא רואה אותו עומד מתנשף, עיניו נוצצות. כולו נוטף מים, כי חום אימים בחוץ, שרב ממש. ולה התחשק המיץ החדש הזה, שהוציאו בספרינג. תפוז בננה, נדמה לה. עושה זום על התמונה, לבקבוק שהוא אוחז בידו. כן, תפוז בננה, היא צדקה.

הוא רץ כל הדרך, שחלילה לא תתעכב במתן מרגוע לשפתיה הצמאות למשקה קריר וטעים. ככה הוא אהב אותה פעם.

קצת קדימה בסרט, לא יותר מדי. העיניים שלו עצובות. בריזה קלילה נושבת והיא מספרת לו שלמרות שהיא אוהבת אותו מאוד, בכל ליבה, את השני היא אוהבת יותר.

אז שלום.

ותודה.

ולנצח תישאר בלבי. כמו שיר. כמו הים.

וושניהם עם דמעות בעיניים.

*       *       *

קומה חמישית ואחרונה. היא נזכרת בראשון. אהבת חייה, אהבה אמיתית וסוערת. אהבה כמו שרק בגיל שש עשרה אפשר לדעת.

כשהוא חיבק אותה, הזמן כמו עצר מלכת. כשזרועותיו מסביבה, אין הר שהיא לא יכולה לכבוש. אף אחד לא יכול לה. אפילו לא אלוהים.

אבל זרועותיו כבר מזמן לא חובקות אותה.

אולי יש לו אחרת, אולי אין. מה זה חשוב? אותה הן כבר לא מחבקות.

*      *      *

ושניה לפני שהיא מתנפצת אל הסלעים, כמו היתה בת הים, או הגל, או הקצף, היא מרגישה את זרועותיו שעוטפות את כולה בחיבוק אחרון.

כתבתי את זה בשלושה עשר לחודש אוקטובר, שנת 2001. עשור פלוס שנה לפני תאריך הלידה המשוער של קודי, מסתבר. בסוף הוא נולד יומיים קודם. אם תיכנסו לדף שלי בבמה חדשה ותקראו את זה שם (תוכלו לעמוד על השינויים הקוסמטיים המאוד מעטים שהטקסט עבר?) תוכלו למצוא בתגובות הערה על כך שזה סיפור שאפיין את התקופה שבה חזרתי לכתוב, לאחר תקופה של מחסום מאוד כבד. בהתחלה, רק על עצמי לספר ידעתי. תרתי משמע. כל היצירות החוזרות הראשונות, כולן היו ביוגרפיות בצורה כזו או אחרת. נכנסתי לשם היום, כי אחותי שאלה אם קראתי את הטור האחרון שלהוסיפרה לי שיש קישור בפייסבוק. היא הזכירה משהו על חופש היצירתיות. כאילו לא תמיד הייתי האחות שכותבת הכל. כאילו אני לא מבינה חירות אמנותית לצורך יצירה מהי. אני חושבת שהיא בעיקר רצתה לוודא שהחלק שהיא כתבה שמתייחס לחבר שלי שהיא יצאה-לא-יצאה איתו אחרי, הוא בסדר מבחינתי. כמו אז, כששניהם שאלו אם זה יהיה בסדר אם הם יצאו יחד.

מה אתם חושבים היתה התשובה?

ומי מבין החברים המתוארים כאן הוא האחד שהיא התכוונה אליו?

מצחיק, כי "האחרון", אכן היה האחרון. אחריו קפצתי ראש, ארזתי את עצמי לארצות הברית ונעלמתי מהאופק. כמובן, עם כולם, מלבד האחרון, נותרתי בקשר.

עם הילדים של הראשון שיחקתי הרבה בביקור האחרון, והקראתי להם סיפורים. הבת שלו התאהבה בי כליל, ואני בה. קודי קיבל מהם הליכון ישן של הבן שלו, שאהב בכל ליבו (ואחר כך העברנו הלאה, לאנשים אחרים). הכרתי דרכם את הספר היפהפיה "הנסיכה והקוסם" - יפה פיזית בעיקר. הסיפור עצמו די בסדר כזה, לא יותר, אלא אם קוראים את הפרשנות הפמיניסטית היפה וההולמת שנתנה לו רינת פרימו המוצלחת. שאת הספרים שלה עצמה גם שווה לדגום. כמובן, הם ספרי ילדים .

אבל באמת שאחריו היתה הפסקה גדולה גדולה, עד שסנטי נכנס לחיי וכבש אותי. הוא מגלם בתוכו את כל אלה שבאו לפניו. אבל רק לחיוב.