פתאום הכל חוזר לחיים של פעם. בערך. חיים של פעם פלוס קודי אחד קטן ומיוחד.
ביום חמישי הולכת להיות מסיבה והקרנה של הסרט פילם נואר, שהפקתי לג'ולס לפני כמעט שנתיים. לקח לו המון זמן לערוך, והנה, זה גמור ערוך ומוכן. הסרט נכתב על ידי אלאן ני, התסריטאי של ארץ לעולם לא. בתפקיד הראשי שחקנית ישראלית בשם כרמית לוויטה ושחקן מקסים בשם פי ג'יי סוסקו.
ככה נראינו אז:
וככה אנחנו נראים היום:
ובינתיים, אני שוקדת על הפרויקט הנוכחי שממלא לי את הזמן, והבמאי שאני עובדת איתו, הוא במאי שאת הסרט שלו ליהקתי בערך בזמן שהתמונה ההריונית נלקחה. עכשיו הסרט הזה התקבל לכמה פסטיבלים מרשימים, כולל שניים שעצם הבחירה שלהם בו יכולה לזכות אותו במועמדות לאוסקר. מאוד מרגש. בעיקר מרגש כי הבחורה שליהקתי, בניגוד לבחור הצעיר ולגבר המבוגר, פתאום פרצה קצת אחרי שצילמנו את הסרט. קודם היו לה כמה סצינות בחוק וסדר מדור מיוחד (פתיחת העונה הקודמת) ואז היא הפציעה למשך כמה פרקים באימפריית הטיילת. תגידו שאני לא מלהקת בחסד עליון, רק נראה אתכם!
אז מרגש שככה קורה לבמאי שהולך לביים את הפרויקט הנוכחי שאני מפיקה.
גם מרגש שמצאתי עוזרת במאי מקסימה, שרק בעצם היותה אישה כבר מרגשת אותי, אבל היא גם מעצבת גראפית - שזה בכלל מצוין, כי יש לנו כמה חלקים שיזדקקו לעיצוב גראפי משובח.
ולאט לאט כל הלוקיישנים מתקבצים. למשל, ויטוריו תורם לי את הבניין החדש שלו שכרגע בבנייה, שבו אוכל לצלם משהו שדורש תליה של דברים על הקירות. וזה טוב כי גם בגלל שזה אתר בניה אז לא תהיה לי בעיה של להחזיר את הלוקיישן לקדמותו (גם ככה צריכים עוד לטייח ולצבוע את הקירות 
) וגם כי זה משהו כל כך לא טיפוסי וזה נראה ממש טוב. כאילו, מאיפה הצלחת להשיג לוקיישן כזה בלי תקציב? 
והשחקניות, נו, לאט לאט נמצא גם אותן. אני קצת מתבאסת שיכול להיות שהן כולן יהיו לבנות ויפות. הייתי רוצה קצת גיוון. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון - יפות זה חשוב. אבל יותר מדי רורי גילמוריות כאלה מושלמות או ריס ווית'רספוניות זה לא ממש מעניין. ממש הייתי רוצה איזו שחורה או אסייתית או גם וגם. טוב נו, לא מתלוננת באמת. העיקר שהן יהיו שחקניות מצוינות.
אז תודה לכולכם על העזרה ועל העידוד, ונדבר שוב בקרוב.
כי כמו שבטח שמתם לב, לאחרונה אני מעדכנת לעתים ממש קרובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
