מגילות סנטה מיקה'לה

היום הוא פשוט הוציא אותי לחלוטין משיווי המשקל.

חירפן אותי.

הפך אותי לבנאדם שאני לא מכירה ולא ממש משתוקקת להכיר.

ואל תבינו אותי לא נכון, אני מתה עליו. אני אוהבת את הבנאדם הזה בכל לבי, ורק האהבה שלי לאפרוח הקטן שהוא העניק לי במתנה משתווה. אבל אלוהים, העצבנות שלו מחלחלת אלי והופכת אותי לבחורה עצבנית. וחולת נפש. שככה יהיה לי טוב, חולת נפש!

זה משגע אותי ברמות שקשה לדמיין.

אפילו כשעבדתי עם דוגמנית על הסדרה ההיא, והיא התנהגה בגועליות ובשיגעון טוטאלי, נשארתי שלווה, רעננה. זה לא נגע בי. אבל בכמה החודשים האחרונים אני ממש נדבקת מסנטי בעצבים שלו, והיום הוגדשה הסאה.

בשלב מסויים הייתי בלגאן של דמעות ונזלת ומירורים. ובכיתי, כל כך בכיתי והתחננתי בפני סנטי, רק תביא לי את פיסת הנייר הזו. רק תביא לי אותה!

אתם מבינים, קריסטינה צריכה לשלם חשבונות. שתהרגו אותי למה היא לא הקפיאה את החשבונות שלה, אבל ניחא. אז צריך לשלם את החשבונות והיא נותנת את הכסף (נראה לי. מצב שסנטי משקר לי וזה הוא שנותן. אבל בסדר, כסף שלו) ומאחר שאני היחידה שפנויה וזמינה, אני הולכת לבנק הדואר וקונה צ'ק בנקאי או איך שלא קוראים למאני אורדר בעברית. ואז אני ממלאת את הפרטים ומכניסה למעטפה שהגיעה עם החשבון ומדביקה בול ושלום על ישראל. בחודש שעבר לא הספקתי להגיע לסניף הדואר הגדול בזמן, אז הלכתי ליותר קרוב וגם יותר קוטן, רק כדי לגלות שבכלל אין להם מאני אורדר. ואז קניתי באיזה מקום כזה כמו ווסטרן יוניון. עלה אותו הדבר. קצת הלחיץ את סנטי כי זה מלחיץ את קריס המעאפנה, אבל הכל היה בסדר.

אז היום בבוקר ליד הכסף לשכר הדירה וליד חמישה עשר הדולרים היומיים שקונים לקודי ולי מאפין וקפה ולפעמים גם ארוחת צהריים, היה גם כסף ומעטפה וחשבון. קודי ואני ישנו עדיין אבל כשדיברתי עם סנטי הוא אמר שכן, אם אני יכולה בבקשה לקנות את המאני אורדר ולטפל בזה. בטח. בכיף.

רק שכשדיברנו על זה הייתי עם קודי כבר בסיבוב, ואחר כך חזרנו הביתה ואז הוא הלך לישון, וכשהוא קם והלכנו לפארק לשחק עם ליעם, לא זכרתי את זה, ולא את עניין שכר הדירה. כשכבר חזרנו הביתה בסביבות שבע, נזכרתי. אבל בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי לקנות את המאני אורדר. רק לשלם את שכר הדירה אפשר היה. לא נורא. בפעם הקודמת החשבון של קריסטינה היה אמור להיות משולם עד כמה ימים אחרי היום שסנטי נתן לי אותו ואת הכסף. הנחתי שגם הפעם.

אבל אז, קודי הלך לינוק/לישון וסנטי הלך לאסוף את האוכל שהזמין, וכשהוא חזר הוא ראה את החשבון והכסף והוא כל כך כעס. מה כעס? השתולל! התחיל קרוא לי בשמות. כלבה, שרמוטה, גועל של בנאדם. איך רק מעצמך אכפת לך, זה כל כך מגעיל!

כמה אני שונאת כשהוא מאבד עשתונות ומתחיל לקלל.

"לא, פשוט לא הספקתי..." התחלתי להגיד.

"תסתמי את הפה שלך מטומטמת!" הוא צעק.

"אבל..."

"תסתמי אמרתי לך!" והוא התקרב ותפס אותי בjaw. איך אומרים jaw בעברית בכלל? אה, לסת. אז כן, הוא תפס אותי בלסת, די חזק. לרגע היה נדמה שאולי הפעם הוא יישבר ובאמת יעיף לי מכות. אבל לא, הוא שלט בעצמו. רק לא במלים שלו.

עוד כל מיני שרמוטה וכלבה וגועל נפש של אדם התעופפו להם באוויר, ואז הוא זרק שהחשבון היה אמור להיות משולם כבר, שהוא באיחור. ואיזה מגעילה אני וכמה שלא אכפת לי מאחרים, ועכשיו המסכנה תצטרך לשלם קנס. בגללי.

בגללי.

כן, כי אשמתי שהחשבון היה אמור להיות משולם עד השלושים למאי. ואשמתי שהיום שבת כך שגם לו שמתי את זה היום בתיבת הדואר זה לא היה נשלח עד יום שני בבוקר. רק אשמתי.

"אוי, זה פג תוקף?" הבנתי.

"לכי, לכי תיחנקי לך!" הוא צעק.

"תביא לי, אני אשלם את זה באשראי, שזה ישולם היום. שלא נאבד זמן."

השעה היתה אחת עשרה וקצת. ככה זה עדיין השני ליוני.

"לא רוצה, אל תעשי לי טובות גם כן!"

"סנטי, זה בסדר, תן לי לשלם באשראי ואני אפקיד את הכסף בבנק אחר כך."

"לא, מה אם יחייבו אותך אחר כך כל הזמן?" הוא שאל בצעקות, זוכר מה שקרה לרינת שעזרה לידיד פעם.

"לא יחייבו אותי כל הזמן, ובכל מקרה, זה לא איזה ג'מייקאני מניאק, זו קריסטינה. אז יהיה בסדר. עכשיו תביא."

אז הוא נתן.

אבל זה היה רק הספח של התשלום ולא היה שם המספר שמתקשרים אם רוצים לשלם באשראי. שאלתי אותו אבל לא היה לו. אז בדקתי באינטרנט.

אינעל העולם, המחשב שלי החליט להיתקע.

וברקע כבר העצבים שלי התחילו להיות רופפים עם כל הצעקות שלו וחוסר התקשורת והכעסים הבלתי נשלטים שלו שחילחלו אלי, והתחלתי להוציא עצבים על המחשב.

"אינעל אמא שלך, מחשב מטומטם. מה נתקעת לי? כוסעמק כוסעמק כוסעמק, זוז כבר. נו! נו כבר! בנזונה אחד, יאללה!"

כלום, לא מזיז למחשב. רק אני מחורפנת לי ממה שקורה לי ואין לי עליו שליטה.

"מה, עוד לא שילמת את זה?" סנטי פתאום צרח. "טוב, תביאי, תביאי!" הוא חטף את החשבון מהיד שלי. החשבון שעליו גם מספר החשבון/לקוח וכל הפרטים שאני צריכה. "זהו, לא סומך עליך בשיט, לא מאמין לאף מילה שלך. לכי להזדיין יא שרמוטה!"

(כן, כן. ככה אהוב לבי היקר מדבר אלי לאחרונה, כשהוא מתחרפן וקשה לו. וזה כל כך לא נעים, כמו שאתם בטח יכולים לנחש לבד)

אז ניסיתי למצוא את המספר דרך הטלפון העאלק חכם שלי. והוא נתקע. ושוב המחשב נתקע. ואז סוף סוף מצאתי את המספר.

חייגתי.

"טוב, תביא לי את הדף." ביקשתי. וסנטי עיקש בסרבנותו, ועכשיו אפשר לחזור לתחילת הקטע.

אז אני בלגאן של דמעות, נזלת ובכי בלתי נשלט. אני יורדת לברכיים ומתחננת, אני מתנצלת על ההתנהגות הנלוזה שלי. רק תביא לי בבקשה את החשבון ותן לי להסדיר את העניין הזה.

וכלום, הוא כזה עקשן, האיש שלי.

והדמעות, והנזלת. וכלום. הוא לא נסוג.

עקשן כמו פרד.

הילד עליו והוא מתחיל קצת לבכות גם, כמו אמא, ואני לא יודעת כבר מה לעשות. סנטי עושה צעד כאילו הוא הולך לדפוק לי מכות, עולל על הידיים שלו והכל, אבל עוצר מבעד עצמו. וזה מכניס לי רעיון חולני.

אני רצה למטבח ומביאה סכין.

"הנה, תדקור אותי. למה לאיים סתם?"

הוא זורק אלי מבט של "תעופי ממני יא חולת נפש" ואני עושה צעד לאחור.

"בסדר, אני אחתוך את עצמי. תביא לי את החשבון הזה כבר!"

כמעט השמדתי את המיטה החדשה. כמעט חתכתי את עצמי.

אני נשבעת שאלמלא קודי היה שם והיה ער והיה עד לכל התופת הזאת, והדבר האחרון שהוא צריך בחיים זה שאמא תחתוך את עצמה כי אבא עקשן כמו פרד וכעסן ללא סיבה, ובראש שלי קופצות תמונות של אמא זורקת על אבא מאפרה, של הילדות הלא נעימה, וזה רק מחרפן אותי יותר. אבל אני לא עושה את זה לבן שלי. אני לא חותכת את עצמי לפניו.

בסוף סנטי נותן לי את החשבון, שניה לפני שאני באמת מתחרפנת באופן סופי ולא מצליחה לרסן את עצמי יותר.

אחר כך גם המענה הקולי מתעמר בי, ואז הנציגה שעונה לא ממש מצליחה לעזור. או שזו אשמת הטלפון הגאון שלי. או ערבוב של הגאוניות של הטלפון והעצבים שלי שמרוטים כמו תרנגולת שחוטה. ואז עונה לי נציג.

ראיתם פעם את הסרט המקסים "חדרי שינה"? (נדמה לי. במקור זה bedrooms and hallways). אם כן, אז תבינו את הרפרנס.

הקול שלו עוטף אותי כמו נהר חם. או חיבוק חם. לא זוכרת את הציטו המדויק.

אבל איזה קול מרגיע יש לו, לנציג!

זהו, החשבון שולם. הרוחות שככו. שלי לפחות. סנטי עדיין באטרף.

בגלל שהנציג היה כל כך מרגיע אני אשכרה עונה לסקר הטלפוני.

איך היה הנציג?

מדהים.

איך היה השירות שהוא נתן?

מדהים.

באיזו יעילות הוא פתר לך את הבעיות?

מדהימה.

אם אפשר לתת יותר מהכי גבוה, הוא היה מקבל.

איך היה המענה הטלפוני?

מזעזע, שלא ברא השטן.

ניתוק.

נגמר.

לא לקודי, לקודי לקח עוד קצת זמן, וסנטי האידיוט מסרב להבין שהילד לא יירגע עד שלא יראה שאנחנו בסדר. גם אם אנחנו לא. להעמיד פנים, להחזיק ידיים.

והאידיוט מתנהג לי כמו תינוק.

אל אלוהים, איך יוצאים ממצב כזה?

איך אני מצליחה להתנער מהעצבים שלו ולא להידבק בהם?