מגילות סנטה מיקה'לה

אין אמוטיקון, כי חלק בי לא בטוח איך אני מרגישה ביחס לזה. אחרי חמישה חודשים של טרטור בלתי פוסק ושמיניות באוויר ללא הפסקה, קיבלתי טלפון מהגן ליד הבית, שאושרנו לתוכנית הסבסוד של מדינת ניו יורק. הללויה!

זה אומר שקודי יכול להתחיל את הגן שלו במחיר של 15 דולר לשבוע.

בחיי.

זה אומר שכל גן קיים שעובד עם התכנית הזו הוא אופציה, כולל הגן שאליו הולכים (והלכו בעבר) די הרבה אנשים שאנחנו מכירים באופן אישי. הגן שכבר החלטתי שאם התכנית הזו עובדתלנו או לא, נתחיל שם כשהוא יהיה בן שנתיים וחצי, שזה עוד חודש. כי בתכנית הרגילה שלהם זה רק $125 לחודש.

אז עכשיו אני בדילמה אם לא פשוט להתחיל שם.

אוף.

אבל האמת היא שלשם התחלה, נראה לי שנתחיל עם הגן שיותר קרוב לבית ובו מקבלים ילדים מגיל שנתיים, לא רק משנתיים וחצי.

ובלי שום קשר לשאלה איזה גן יוחלט בסוף, ובלי קשר למסכת הייסורים שהועברתי, זה קצת מלחיץ, יודעים?

הוא עצמאי.

הוא לא קשור לתחת שלי וחושב שיש רק אמא בעולם. הוא מסתדר בלעדי יופי, וזה הוכח בהרבה הזדמנויות בעבר.

ויחד עם זאת, זה מלחיץ.

טוב, מרב לחץ, למרות שרציתי לכתוב פוסט, אני די חסרת מלים.

בינתיים, אתם מוזמנים לסור רגע לעיתון מגפון ולקרוא את הטור שכתבתי על שיטת הקשב:

http://megafon-news.co.il/asys/archives/132406

(ואני כמובן אשמח לתגובות גם שם )