מגילות סנטה מיקה'לה

אתמול היה היום הראשון של קודי בגן.

קודי הולך לגן:

היה קצת מלחיץ, בהתחלה.

הקטנצ'יק דווקא היה מבסוט למדי, ונופף לי לשלום בשמחה בזמן שהלכתי לשוחח עם מנהגלת הגן, לחתום על כל מיני טפסים. הוא מאוד נהנה לצייר בגואש - וואו, כמה שילד אוהב לצייר! בבית, מן הסתם, אני מרשה לו רק עם גירים. אבל בגן אפשר בגואש. וואו, כמה שהוא היה מבסוט!

ופאר היצירה הראשונה, כמובן:

אחר כך נגמרה שעת המשחק החופשי ועברו לקריאת סיפור ולמידה. הדגש הוא על מלים שונות, צורות, צבעים, חיות וכן הלאה.

אבל קודי שלי, קודי אוהב לעשות מה שהוא רוצה, לא מה "שצריך".

אז בשלב הזה הוא בכה קצת.

ובדיוק באתי להציץ ולראות איך הולך, אז הוא קלט אותי. נכנסתי אליו והוא רץ אלי. "מאמי!" הזדעק והושיט לי יד. "גו. הום!"

"לא, חמודי." אמרתי. "בוא נישאר כאן עוד קצת. רוצה לשחק?"

"יה, טוי!" הוא קרא בשמחה ובחר צעצוע.

אבל כשהגננת או הסייעת אמרו שצריך להיות עם כל הילדים, הוא שוב מחה וביקש הביתה. בסופו של דבר, נתנו לו לשחק, אני הלכתי, וחזרתי רק בסביבות שתיים עשרה, השעה שבה הם מסיימים לאכול צהריים. הגננת סיפרה לי שאחרי שהלכתי והוא התבקש לחזור לקבוצה ולשתף פעולה, הוא בכה. אבל בשניה שארוחת הצהריים הוגשה אל השולחנות, הוא מייד מחה את הדמעות והתיישב מבסוט לאכול. כשאני הגעתי, כמובן שמייד ניסיתי לסייע לו באכילת הקינוח.

כזו אמא מעאפנה, אני. בחיי.

למה הוא צריך שאעזור לו פתאום עם הקינוח, אם את האוכל עצמו הוא אכל לבד?

פחדתי שאולי היום יהיה לנו קצת סרט.

הצורה שהם עובדים היא שביומיים הראשונים הילד בא רק לשלוש שעות, מתשע עד שתיים עשרה. ביום השלישי הוא כבר נשאר גם לשנת הצהריים, ויכול להגיע כבר בשמונה, למרות שלא נראה לי ששמונה יתאים לנו בשלב הזה. בכל מקרה, לשנת הצהריים הוא כבר כן יישאר מחר, ככל הנראה.

לשמחתי, הוא דווקא היה בסדר גמור עם ההליכה לגן. קצת פחות מצא חן בעיניו שניכנס לכיתה שלו דווקא, כי הוא ידע שזה אומר שאני אעזוב, אל בסופו של דבר, בעיקר אחרי שסידרו לו שוב לצייר בגואש, נרגע.

לארוחת הצהריים היום, הם קיבלו ספגטי עם כדורי בשר ורוטב עגבניות.

הייתם מנחשים?

נכון שבחיים שלא?

באופן כללי, אני מאוד מרוצה מהגן.

יש להם אחלה גישה ותורה, ממה שאני רואה. למשל, אם ילד משתולל ועושה בעיות, הם לא דוגלים ברעיון ה"לך לפינה!" או "טיים אאוט" בלעז, כי לדעתם זה תולה אשמה בילד, לא בהתנהגות, ומבודד את הילד. אצלם מאמינים בשיחה על מקור ההתנהגות, ומקסימום זמן של "אחד על אחד" עם אחת המורות/ סייעות.

אגב, אצלו בכיתה הם כרגע שבעה ילדים. המקסימום של הגן הוא עשרה. ויש גננת אחת ושי סייעות.

זה המון.

ממש המון.

הלוואי ובארץ היו כאלה גנים מסובסדים עם כזה יחס בין ילדים וגננות, יודעים?

הלב שלי נשבר כשאני חושבת על מצב הדברים בארץ בשנים האחרונות. על יוקר המחייה.

אגב, האפרוח מסתדר נהדר בגן עם סוגיית השירותים. קצת פחדתי שאולי יהיו לנו עכשיו תאונות, אבל שמחתי להתבדות.

טוב, מחר יהיה היום הכמעט מלא הראשון.

צפו לעדכונים!