סוף סוף מצאנו מקום
על ספסל בטון יצוק
משובץ חלוקי נחל קטנטנים
בחצר פנימית
של בניין משרדים קטן
באחד הרחובות ההומים ביותר
עמוס פיח
ואור הבוקר כבר עלה
אבל לקח לנו זמן לחפש
וזמן למצוא
הוא מתיישב
ואומר לי לשכב עם הראש על הברכיים שלו
(כמה שנים עברו מאז שהיינו יחד?)
אני נשכבת
והפנים שלו מולי
הפנים שאני כל כך אוהבת
ששיננתי כל כך טוב
שהפכו להיות הפנים היחידים שציירתי בדיוק מושלם מהזיכרון
אלה הפנים שראיתי בחלומות
הפנים שגרמו לי לרצות למות
אלה הפנים שהיו לנגד עיני כשצילקתי את עצמי
ואלה הפנים שהוטבעו בלב שלי בזמן שיצרתי את מתילדה בבולמוס יצירה חד פעמי
אלה הפנים של הגבר שאני אוהבת
לא סתם אוהבת
רוצה כל כך
שהוא הכל
והאמת?
אני מוכנה גם למות בשבילו.
והנה
שנים מאז שהיינו יחד
אנחנו פה
איכשהו הוא מלטף את הפנים שלי
הוא מסתכל עלי
ממש מסתכל לי בעיניים
עברו ארבע שנים
כל השנים האלה רק חיכיתי
וזה קורה
עכשיו
הוא רואה אותי
והמבט שלו רך כל כך
רך כמו שהוא עצמו מחוספס מבחוץ
אני לא מאמינה שזה קורה
אני עוד מעורפלת מיומיים בלי שינה
ומכמה ליטרים של בירה שמתחילים לפוג
הוא מלטף את הפנים שלי
ולומד אותן
כמו שאני למדתי פעם את הפנים שלו
כל כך חיכיתי לרגע הזה
שידעתי שיבוא
שבא לי למות
פתאום עולה בי גל של כאב
לא גל אלא צונאמי
של כל הכאב שעברתי בגלל הגעגועים של השנים האחרונות
אני לא יכולה לעצום את העיניים לרגע
כי זה הרגע שחיכיתי לו
ואני חייבת להיות נוכחת בו
אבל הצונאמי מתרסק
ואני ממשיכה להסתכל עליו
והדמעות זורמות למטה
והוא מנקה אותן
"מה קרה דובונת שלי?"
זה מה שהוא אומר
ברכות
הבודיבילדר שני מטר המקועקע 99% הזה
ואני מה נמסה
רק עוד יותר
כמו איזה גל צונאמי חדש גואה
ואני בוכה בלי קול
ולא מעזה למצמץ כמעט
רק לא לפספס את הפנים שלו מסתכלות עלי
והוא מוחה כל דמעה שלי
מנשק
סופג
אוהב
ומסתכל עלי במבט שלא ניתן לתאר בכלל
מבט כל כך רך ואוהב שבא לי למות
ואני פתאום מבינה
שלא משנה כמה רך הוא יהיה
כמה אוהב
כמה טוב
אני כבר לא אהיה מסוגלת להיות מאה אחוז איתו
בלי לפחד ששוב יעברו ארבע שנים מנותקות
הדמעות עוד ממשיכות
והוא עוד טוב כל כך
דואג ומגן
מחבק אותי במקום היחיד שמצאנו
המקום היחיד שיש לנו בו פרטיות
במקום רנדומלי ברחוב
ואז הוא אומר לי לעצום עיניים
אני נרדמת עליו
והוא לא מפסיק ללטף אותי ביראת כבוד כמעט
אני לא יודעת כמה זמן עובר
אבל כשאני מתעוררת משינה השמש כבר יוקדת מעל הסככה
והוא מנשק אותי
ואני כבר יודעת שויתרתי עליו
עם כל האהבה
ועם כל הכאב
ועם כל ההמתנה
ומאות (!) הגברים המושלמים שדחיתי כי חיכיתי לו
אבל אני מנשקת אותו עדיין באותה האהבה
ואנחנו מתמסרים לרגש
ועושים מה שבא לנו
במן מרפסת פנימית
של בניין משרדים קטן
ברחוב מאוד סואן
של העיר הכי סואנת
כשהכל מפוייח
וכבר מזמן לא לילה
וזה אפילו לא שבת
ועברו ארבע שנים של עינוי והמתנה
ואני אפילו לא יכולה להגיד אם זה היה שווה את זה
כי מצד אחד זה לב כל כך רך שאוהב ומכבד אותי
ומצד שני אותה רכות ואהבה שיספה אותי לגזרים
ואולי יש סוגים של שיגעון רבים ומרובים שעברתי בחיי
אבל זה היה אחד הקשים
לקראת הצהריים השתרכנו משם
הוא ברגל לבית במרחק עשרות קילומטרים משם
במדבר
אני באוטובוס מגעיל לבית שאיננו בית
לישון
להיקבר
ובסופו של דבר
לקום שוב
ואל תגלו לי בבקשה
שהיום זה אפילו לא מספר שלוש ברשימת הכואבים ביותר.