הכל התחיל כשהחלטתי, גם הפעם, לקחת בקבוק מים לת"א.

את חצי הליטר הראשון הספקתי לסיים כבר בנסיעה, כשפגשתי לפתע את רוני ועפר.

אחרי דרך מפרכת, הגעתי לגן מאיר, וכמובן-שתיתי מהתמי-4 המהמם ששם.

התחלנו לעבוד על הריקוד והיה ממש משעשע, ומהמם, כמובן. ואז יצאנו להפסקה, אז מאי המהממת, כהרגלה, מזגה לי מים.

בהפסקה הגיעו שאר המהממים ואחרי כמה דקות, ואחרי שצופי המהממת רטנה עלינו, המשכנו את החזרה לעוד שעה וחצי.

היה מהמם.

ואז שוב יצאנו להפסקה, והפעם החלטתי בקור רוח ובעוז למזוג הפעם אני מים למאי המהממת. ו.. נו מזגתי לה מים אז מה? לא נשתה גם?!

אז שתינו, יצאתי איתה לסיגריה, וכמובן היא לא הספיקה להגיע לחצי וכבר צופי, המהממת, רטנה עלינו מהחלון שצריך לעלות לחצי שעה אחרונה.

אז עלינו, עשינו פינישים ל"ילד אסור ילד מותר" ו-"פנים אל מול פנים" וב-10 סופסוף סיימנו רשמית את החזרה, והגב שלי סיים רישמית את כהונתו כ'גב שלא כואב'.

אבל...

שיט, טליק רוצה לראות את התלבושות של החדשים!

המהממים הוותיקים אמרו שהם במסעדה בקינג ג'ורג' בנתיים, שומרים מקום ומי שרוצה שיצטרף, וראיתי שהעניינים מתחילים להתקפל, אז הפקדתי את הבקבוק הריק שלי בידיו של דור המהמם כדיי שימלא לי אותו בזמן שאני וטליה[המהממת] מחליפות בגדים באיזה חדר סמוי.

אחרי התרוצצויות בין החדר הסמוי לחדר חזרות, במשך 4 פעמים,כולל עלייה וירידה במדרגות ללא הרף.. דור המהמם נתן לי את בקבוק המים הצונן והקר, שליווה אותי כל הדרך מהליכתינו לקינג ג'ורג' להיפרד מהממים ועד לעזריאלי.

וכמובן, אני, בתור אחת שידועה בכישוריי השתייה המפליאים שלה, כששמים לי מים ביד, ומסיחים את דעתי ע"י דיבור ושעשוע אחר, אני פשוט שותה בכל הזדמנות איזה שלוק רציני עד שפתאום.

בום.

הגעתי לעזריאלי.

הפנמתי שפיספסתי את הבוס של -11 וחצי(שבהתחלה חשבתי שהוא אחרוןXD) ויש לי לחכות עד 12..

ואז פיתאום הכרתי את אספיס ופרנקל(לין)[ישי] היצוריםםם, ופיתאום אספיס ביקש שלוק, ופתאום גיליתי ששלוק זה כל מה שנשאר. פתאום הבנתי.

הבנתי שהולך להיות לי פיפי.

אמרתי לי "תחשבי על זה רגע. שתית הרגע בקבוק של חצי ליטר. פלוס כל מה ששתית לפי כן, זה אומר שיושבים לך בבטן כרגע בסביבות הליטר וחצי-שתיים."

ידעתי שהולך להיות לי פיפי.

אבל לא ידעתי עד כמה זה יהיה נוראי.

בזמן ההמתנה לאוטובוס, התחברתי עזות עם אספיס ופרנקלין.

התבדחנו ארוכות על נפלאות החיים, עשיתי מלחמת ג'וחות עם פרנקלין וכמובן החטפתי לאספיס עם הבקבוק בכל הזדמנות אפשרית. מה לא עושים כדיי להעביר את הזמן בהמתנה לאוטובוס..

ואז פיתאום.

פיתאום זה בא.

ובלי לחשוב פעמיים הצערתי בפני החברים החדשים שלי..

"נו איפה האוטובוס המזדיין הזה?? יש לי פיפי "

בהתחלה היה זה רק כששלפוחיתי החליטה להראות סימני חיים ולידע אותי שבא לה להתרוקן..

אבל האוטובוס פשוט לא בא ולא בא, והפיפי רק התעצם.

חיכינו וחיכינו ופתאום קנוקס הועיל בטובו לבוא. הסתבר לי שהחברים החדשים שלי עולים איתי לאוטובוס של מודיעין, למרות שפניהם מועדות ל'דולב' O_0.

אז הם התמקמו בספסלים האחרונים, כי הם מגניבים.

ואני.. אני הבנתי שאין לי ברירה, ואני חייבת לשבת איתם, אחרת כל מה שאני אחשוב עליו זה הפיפי שלי.

אספיס הכין לי מטוס מהקבלה של הנהג[שגידל גינה באוטובוס] והשתטנו שם כמו חבורת ילדים נחמדת שכוללת בה בחורה שממש חייבת להשתין.

הפיפי התחזק והתחיל לזעוק, ופיתאום גיליתי שאנחנו ר=ק בתחנה מרכזית כי כנראה היה פקק בדרך..

אספיס פתאום נרגע, רגע היסטורי, ופרנקלין התחיל לחפור לי על דברים בפלאפון שלי.

החפירה התקבלה בברכה.

נעשה הכל כדי לא להתקל בעוד מחשבות על פיפי.

אבל כלום לא היה מספיק חזק כדי להשתיק את זעקותיה של שלפוחיתי.

לאטלאט התחלתי למות בספסל האחורי של האוטובוס, ולהרוג גם את שאר הנוסעים התמימים שנכלאו לסיטואציה הלא נעימה שבה אני מתלוננת על פיפי לפחות פעמיים בדקה.

אחרי בערך 40 דקות נסיעה הגענו בשעה מהממת לכניסה למודיעין, והחברים החדשים שלי היו צריכים לרדת מהאוטובוס [כמובן לא לפני שפרנקלין כתב לי את המספר שלו בפלאפון], ומהרגע שהם ירדו, באמת, אבל באמתת שהייתי על סף התפוצצות.

לא יכולתי לשבת נורמלי בקיפול קט, הייתי חייבת להשען ולהתקע במעיין פוזיציה יצורית בין ישיבה לשכיבה כשאני פשוט שמחה על כל ס"מ שהבוס עובר ומתקרב לתחנת היעד.

אלה היו אולי 5 דקות נסיעה, אבל הם היו חמשת הדקות ההכי קשות.

כשהגענו לתחנה שלי ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת כמו איזה אישה בהריון שסוחבת בבטנה קילוגרמים של משהו.

היה לי ממש קשה לזוז, אבל אמרתי "די. החזקת עד עכשיו.. ואת עכשיו פה, הנה בתחנה ליד הקניון. הבית במרחק כמה צעדים מפה."

התחלתי ללכת, וכמה שזה קרוב.. הדרך פשוט לא נגמרה והיה נדמה לי כאילו אינני מתקרבת כלל הביתה.. אני על סף השתגעות, אבל מתאפקת, עוד קצת. עוד צעד, ועוד צעד..  עוד רגע רחוב 'ערער' נגמר, קדימה את יכולה!!

ופיתאום נזכרתי ששריקי הראתה לי פעם קיצור דרך מהחנייה שמקצר איזה 10 שניות מהדרך.. אז נכנסתי לחנייה הראשונה שראיתי ו...

גיליתי שזה לא משם.

אז פשוט יצאתי מהחנייה הבאה וזה לא השפיע על הזמן בכלל. ופשוט המשכתי ללכת. אני כבר רואה את הבית שלי באופק.. אבל שוב יש פתח לחנייה.. אז אני שוב נכנסת.. חולפת בתוכה על שתי בניינים ו..

פאקקקקק לאאאא!!

זה לא מפה.

ולא רק שזה לא מפה, הפעם זה מבוי סתום.

זה אשכרה עוד 10 שניות שהלכתי בהם בלי להתקדם לעבר המטרה..

הייתי כל-כך מתוסכלת, לא ידעתי איך לספוג את הידיעה שהתרחקתי עוד 10 שניות מהרגע המיוחל, שהארכתי את הדרך.. והפיפי.. הפיפי עוד רגע נשפך ממני לכל עבר בקריאות 'היידד'.

אני יודעת, המרחק מהקניון לבית שלי מסתכם בדקה-דקה וחצי. אבל באמת שלא הייתי מסוגלת לשאת יותר את שתי הליטר שמתבחבשים לי בבטן.

אז פשוט..

ביציאה מהחנייה, נכנסתי לחדר אשפה, סגרתי את הדלת, וכמו בימים של פעם בסנטר..

השתנתי לתוך החור ברצפה.

אני במרחק 50 מטר מהבית, דקה וחצי בהליכה איטית, אני נמצאת בתוך פח אשפה,מקום מזעזע, כל אחד פשוט יכול לפתוח את הדלת, אני משתינה,

ו..

זה הדבר הכי טובבבב שיכל לקרות לי באותו רגע.

וואו זה היה הכרחי.