מה שלומי?
אני עומדת מול הדף הלבן הזה, ומרגישה שטוב לי (:
ומה אכפת לי שאף אחד לא קורא פה
ומה אכפת לי שהוא בטח לא שם עליי
ומה אכפת לי שאני לא שם עכשיו, איתן [נו טוב, אכפת לי]
טוב לי.
אני בצוות מדהים, עם בנות מדהימות, שאני חשובה להן.
אני התחלתי עבודה חדשה, ואני מרגישה שהיא בדיוק בשבילי, וסוף סוף קצת כסף משלי (:
החניכות שלי לא כל כך נוראיות, וטוב שזה ככה(:
יש טיול הכנה בשבת, ובא לי קצת זמן לבד עם השכב"ג הזה שלי.
שניה אחרי הטיול, יש הופעה שלו, בפאקינג מוצקין! אני לא מאמינה.
שניה אחרי שגיליתי שהוא מופיע פה, אני רואה "עידו לדרמן", וזה בדיוק הזמן הנכון שלי לצעוק "ממשיך בנתיים, עד שיכבה האור בעיניים"
אני מקבלת המון פירגונים, ומרגישה כאילו שלא מגיע לי...
אחרי שגיליתי שהסווטצ'רט שמוציאים הוא של מעוז ולא של השכב"ג כולו, והתבאסתי עד כלות נשמתי, טלפון אחד הבהיר לי שאפשר להרגע, והם עדיין לא הזמינו(: איזה כיף.
יש לי תחושה שסוף סוף אני שייכת...
אני אוהבת את הכיתה שלי, אוהבבבבת אותה, ולא מתחרטת שלא עברתי.
היומן שלי עמוס ומלא, ומי כמוני יודעת שהכי כיף ככה (:
ולא יודעת... שמחה של אנשים אחרים ממלאת אותי, וכיייייייייף. בלי יכולת להסביר.
ואבא בבית, ועוד מעט כולם יהיו פה. אני אוהבת את המקום הזה.
וכמעט שכבר לא אכפת לי שאני לא שם, כי אני כאן, וכאן חם וכיף וטוב לי (:
ויש תחושה שכולם תופסים ממני, שהמורה להיסטוריה תופס ממני, שהצוות שלי תופס ממני,
שהחברות שלי תופסות ממני, שאנשים שאני תופסת מהם תופסים ממני... ולא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
אני...
אצלי מצוין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
