וכל מה שנשאר הם הזכרונות.

לא משנה כמה שאני אחפור לעצמי בשכל

אני עדיין, כל הזמן, ארגיש שהייתי במערכת יחסים איתו,

שכאבתי, שאבד לי, שהתאמצתי,

גם אז

הטעות שלי היא שהתקרבתי ונקשרתי,

יותר ממה שהייתי אמורה להתקרב.

ועכשיו אני מרגישה כמו אחרי פרידה

ושוכחת שביני לבינו לא היה כלום.

כלום.

ולא משנה מה יקרה, ולא משנה מה יהיה

הוא תמיד ייראה לי כמו אחד כזה שאני תמיד

אבל תמיד

ירצה.

הוא הזה שתמיד יכרסם לי במחשבות,

והוא אמור לתפוס את הטייטל של "האהבה הראשונה שלי",

אבל להזכירכם,

לא היה כלום, וגם לא יהיה כלום,

אז אני סתם,

סתם.

ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שהפסקתי להרגיש

ושאני יודעת יותר מידי דברים בשביל לרצות

אני תמיד ארצה את החיבוק הזה

ותמיד אחשוב

ואזכר בכל מה שקרה ולא קרה

ובטעויות ששנינו עשינו

אבל זו לא הייתה מערכת יחסים

והיא לעולם לא תיהיה

וזה לא אמור לכאוב ולהפריע ככה,

זה פשוט לא נכון.

Yael Tauber is complicated.