וכל מה שנשאר הם הזכרונות.

הנה, אני באה לפה, אחרי שלא הייתי פה נצח. כי אני מתחמקת. ופוחדת. אני לא רוצה לעשות נוט בפייסבוק, כי אני פוחדת שתראה, ותקשר, ותשאל, כי זה מה שאתה עושה, בלי בושה.

אני רוצה את זה כל כך, אבל פוחדת.

אני פוחדת שאתה אשליה, שאתה מושלם מידי והכל מתפוצץ לי בפנים, שבעוד שניה אני אתפוצץ והכל יתפוצץ איתי ורק אתה תישאר, כמו "אמרתי לך" אחד גדול ומפואר.

ואתה באמת כזה. עם כל המילים, והמשפטים, והדברים שרק יכולתי לחלום עליהם, וכבר כמעט קראתי לך שלי, כמעט נקשרתי, אבל לא. כי עדיין לא, וכמה דברים יכולים להתפקשש בדרך, דבר פעוט אחד שקוראים לו האישיות הדפוקה שלי, שכמה שאתה מושלם אני לא בטוחה שאתה מסוגל להתמודד איתה.

ואתה הולך לשיר לי. למה? כי אתה יכול.

אתה הולך לשיר לי ולהסתכל לי בעיניים הכחולות שלי ולהגיד לי משפטים קיטשיים שאני כל כך רוצה לשמוע אבל לא באמת. ואני הולכת ליפול בזה.

ואני הולכת להתאהב בך, אבל אתה לא תיהיה שלי. עדיין לא. ואיכשהו זה תמיד יישאר ככה עד שתתגייס, ואני אשכח ממך והכל יסתדר לי.

אני מפחדת שהכל יתפוצץ לי בפרצוף, אז אני קצת נבהלתי כשאמרת לי שאתה הולך לשיר לי. כי אני עוד לא מוכנה להתאהב בך. למרות שאני רוצה.

ידעתי שאסור לי לחזור לפה.