קירות סוגרים אט-אט, קול חריקות הכפיים המאובנות מתקרבות יותר ויותר אל עבר טווח השמיעה. שתי אוזניות מרופדות מפרידות ביני ובין השקט האופף שמבחוץ. ולא ריבים צורמים לו, ולא קולות תקתוק עקבים בשעת לילה מאוחרת, ולא קולות הודעת טקסט מועברת בלחיצת כפתור אל יעד לא אליי. מתוך צפיפותם משמיעים האיברים הפנימיים קול זעקה חרישי אשר מוטמע בתעלת הגרון, שפתיים צמודות זו לזו, ואני שותקת. בסבך ענפיי הדימיון, צרחה משותקת מתלווה לגפיים משתוללות, ראש וכמעט נתלש ממקומו בעודו מניא לשלילה ולחיוב, ולשלילה ולחיוב, אחורה קדימה, שמאל וימין, עד שסחרחורת תוקפת, ואחריה. הגוף אשר ממאן להיכלא מאחורי סורג ובריח המיועדים לו, רק לו, ככלוב קטן בתא אשר חשיכה מהלכת עליו אימים. תא מצומק בתוך רכבת נוסעים ולו קרון פרטי משלו, כאילו לבודד מן הציויליזציה התוססת, מחרישת האוזניים, שמחוצה לו. אמר אחד - קיימים שני סוגים של אנשים בעולם - את, ואז כל השאר. והשניים לעולם אינם נפגשים. חומה של פחדים מפרידה ביני, חיה פרימיטיבית, ובין אוכלי הנבלות האורבים לי מחוץ לכלוב הבטוח, אך הבודד ללא רחמים. זו טריפה, זו נבלה. שקט מחריש אוזניים, או בלילה בלתי קוהרנטית של קולות, צלילים, ריחות, טעמים. בלילה שהופכת את הקרביים, שבה אני מאבדת את יכולת התמרון. ואין די לה.

הרכבת אינה עוצרת, ואין כל תחנות ביניים. הקירות קירות שווא, ואין בהם מן יכולת האחיזה. בפנים אך בחוץ, בחוץ אך בפנים. כלואה בתוך האמיגדלה הרשעית, גודלה גודל מפלצת צהבהבה ומוארת, מסנוורת כמעט, בתוך הפחדים המבקשים את נפשי לשסע לגזרים. גלעין שפיות נחרץ מסיע אותי הלאה, הלאה. אך איני נעה. כמו פסל נרעד בגן שושנים אדומות כדם כרוכות זו בזו. עולם שלם של דימויים מעוותים בהושיט היד קלות, והעור התלוש נחרך. אני עולה באש. כל הפחדים, כולם.