כשהיינו קטנות, היא הייתה "השמש" של אמא שלי. "מי-סולומיאו", אמא קראה לה, לאחותי הקטנה ממני בשלוש שנים. היא הייתה ילדה לתפארת, כל מה שאני עצמי כשלתי בלהיות בו - קופצנית ועליזה, אמפתית ואוהדת, מחבקת ומעניקה מכל אותו לב ענק שנדמה היה שמאכלס את נשמתה של העוללית הקטנה. התגוררנו, אני והיא, באותו החדר. תחילה אני במיטת הילדים שלי והיא בלול עתיר-המוביילים שלה, אחר כך במיטת הקומותיים שלנו - אני מלמעלה, היא מלמטה. נדמה שתמיד היינו כאלה מבחינת אמא ואבא - אני למעלה - התלמידה המצטיינת, השקטה והמופנמת, המועדפת, והיא - ילדת הפרא, הטומבוי הקטן של המשפחה שנחל כשלונות בלימודים, ועמד בצילי שלי. אף על פי שאהבתם של הורינו אלינו הייתה שווה, נדמה היה שגם הייתה שונה. אני הייתי זו שקטפה שבחים אינסופיים, התפעלות מכל יצירה בגן ובבית הספר ומסגור מיידי - ואילו היא הייתה השובבה הקטנה אשר שמחת החיים שלה התרגמה בעיניי הוריי לידי הצקה. מאז ומעולם דרשה לעצמה את תשומת הלב שהופנתה אליי - לימים תשומת לב שנבעה מתוך דאגה וחרדה לשלומה של הבחורה הבעייתית.

היו לנו את המשחקים שלנו, לה ולי. אותם המשחקים הקבועים, משחקי התפקידים ואותם הצעצועים. ימים בילינו במשחק משותף, למרות שנדמה היה שמעולם לא הצלחנו לסיים כל אינטראקציה משותפת בשלווה - פעמים ביקשה אחותי לצאת החוצה, אל הגינה, אל החברים החדשים שרכשה לה עם הזמן - לעיתים בחרה דווקא את הנלעגים והדחויים, להם שימשה נחמה ומפלט. פעמים סיימתי את המשחק אני, חסרת סבלנות ומבקשת לפרוש אל עולמי הפרטי. בכל מקרה, תגובות שתינו אל הדחייה של השנייה מעולם היו בלתי מקבלות ועמדו בסימן עלבון.

והיו אינספור הפעמים בהם התכתשנו, אני והיא - ואם להיות כנה - אוכל לקחת על עצמי את האשמה. את תסכוליי - תסכוליי מאמא העיוורת לדכאונותיי ולאב שמעולם לא היה שם עבורי, תסכוליי שנבעו מאותם תחושות של נחיתות וכאב קשה מנשוא - את תסכוליי הוצאתי על הקטנה שבזמנו עוד ביקשה את חברתי. המכות, הנשיכות, הצביטות והשריטות אולי החלימו עם חלוף השנים ופרשו מתודעתה של אחותי הקטנה לימים - אך וודאי לא המילים הקשות שנהגתי להטיח בה. את אפס מאופס, נהגתי לסנן לעברה בחישוק שיניים עצבני. את אפס מאופס, ולעולם לא יצא ממך שום דבר. כמובן, דיברתי על עצמי. ואל עצמי. השלכתי עליה את אותן תחושות קשות ומסרבות למחול שחשתי כלפי עצמי. היא לא ידעה, כמובן. והיא שמעה את הדברים, והפנימה. כאשר אותן המילים הקשות מוטחות בך שוב ושוב - סופו של דבר שתפנימן ותאמצן. וכך עשתה.

כל אותם השנים הרגישה נחותה לידי - האחות הגדולה והמוצלחת, אותה אחות מוצלחת אשר בסתר ליבה קינאה בכישורי החברות של הקטנה. בשמחת החיים, בטוב הלב. ביכולת להיות היא עצמה, ויהא המחיר אשר יהא.

לכשגדלנו, המשכנו אני והיא באותו קו. היא המשיכה לטפח חברויות חדשות ולצאת תכופות - ואילו אני נסתגרתי לכדי גולם קטן ומבודד, פרשתי מן העולם הרועש אל תוך תכולת נפשי. הייתי הבעייתית מבין שתינו - זו הזועקת כאבה בדרכים-לא-דרכים, תוקפנית ומרירה, ואילו היא נהנתה עתה מן היתרון והכוח אותו צברה עם השנים. החיים בבית ליטשו אותה היטב, חישלו וחיזקו - בעת שאני נפרמתי לי אט-אט. את כוחה ניצלה היטב, ועתה הייתה זו היא שנהגה להטיח בי עלבונות - לעיתים תכופות בהימצא חברותיה עימה - למען יתפעלו מהשנינות והשאננות שבה, ויצחקקו לנוכח אמירותיה הסרקסטיות.

רק לפני שנים מספר, לאחר נתק ממושך של שנים, הפציעה בנו ההבטחה להיות אחות זו לזו כאשר כאב הפרידה החל לקונן. את פצעי העבר גוללנו זו בפני זו, התנצלויות הדדיות הושמעו, ועתה היינו, בפעם הראשונה בחיינו - האחת למען השנייה. בעיתות מצוקה התכרבלנו האחת במיטתה של השנייה - מחבקות ודומעות ביחד - וגם מבלות. אני קניתי אותה כחיית מחמד בפייסבוק וצרבתי לה דיסקים עם שירים שאהבה, והיא, מצידה, מרטה לי את הגבות, דאגה לאפר ולטפח לפני כל פגישה רומנטית, לייעץ וגם לדאוג ולגעור כאשר הלכתי בדרכים-לא-דרכים. היא דאגה לי בכל פעם שיצאתי עם ר', ובכל פעם שחזרתי מבילוי שתויה או רווית חשיש. פעמים רבות הייתה לי לאם כאשר אמי שלי כשלה בטיפול בי. היא הייתה זו שמיהרה לחבוש את פרקיי ידיי השסופות במגבות רטובות, ואילו אני חיבקתי וניחמתי כאשר גידול נתגלה בברכּה השמאלית, שלפתי מהאינטרנט מידע, וביחד התמודדנו עם החשש מהבלתי-ידוע. היא ואני, אני והיא. ביחד.

ואז גם הגיע האוטו המשותף, מכונית שלמעשי רכשתי בכספי שלי ואשר נרשם על שמי - אך בו השתמשה לכל צרכיה בכל עת שנזקקה לו. משהחלתי לצאת ומצאתי עבודה, ברור היה לה שמעתה לא תוכל עוד לקחת אותו, והדבר העלה בה שנית את אותה המרירות העזה שסערה בה כל אותן השנים. למרות היותנו חברות קרובות לפרק תקופה ארוכה, מאז ומעולם הרגישה נחותה לידי בכל אשר קשור היה להורינו. עצם העדפתם אותי ותמיכתם בי, בעיקר תמיכתה וקרבתה של אמי, הנחילו בה רגשי זעם וכעס. מה גם שעתה הייתה תלויה בי ובלוח הזמנים שלי, וחוסר האונים שבער בה כאב שבעתיים. כמובן - לו רציתי, יכולתי להעניק לה את המפתח כאשר ביקשה, אך חשוב היה לי שלא לבטל את עצמי, את צרכיי ואת רצונותיי, ולהעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות - דבר שגם התבקש מעצם העובדה שהאוטו היה שלי לכל דבר ועניין. ועל כך לא סלחה.

מאז האשפוז האחרון שלי, לפני כחצי שנה, וביתר שאת מהיום בו רכשה לעצמה מכונית משלה - היא ממאנת ליצור כל קשר עמי. עקשנותה להיאחז בכעס ובמרירות וחוסר מסוגלותה לשאת ולהכיל אותי - כך סיפרה לאמי לפני זמן לא רב - הביאו אותה לידי החלטה על נתק בינינו.

פעם אמרה למכר משותף, ודבריה חרוטים בי עד עצם היום הזה - "מיקי היא אדם שאי אפשר לאהוב".

ובחושבי על ההסתגרות שהחלה פחות או יותר בתקופת האשפוז האחרון, אני הופכת מודעת יותר ויותר לחלקה של אחותי בדבר. הפחד להתקרב שוב, להושיט יד, לפנות ולבקש קרבה וחום, החשש האינסופי מדחייה והבדידות והדיכאון שהפכו מנת יומי - אם אחותי עצמה, בשרי ודמי, אינה אוהבת אותי, אינה מקבלת ואינה יכולה לשאת - היכן כבר אוכל למצוא לי מישהו שיוכל? מדוע שאצפה שאיש ירצה בחברתי - כאשר אחותי שלי אינה מעוניינת בי?

הקשר ההפכפך באופיו שלי ושל אחותי במרוץ השנים הביא לתנודות קשות בתחושת הדימוי העצמי שלי. וכעת, כעת משאין לי אותה, את אחותי אשר אותה אוהבת ואשר אליה מתגעגעת, למרות וחרפת הכול - אני מלקה את עצמי יתרה על חוסר מסוגלותי לתקשר עם סביבתי. בסופו של יום - הכול מתחיל בבית.

תודה לשרה על ההשראה לפוסט.