פחדים.

צצים צצים מכל כיוון אפשרי בעת שאני פגיעה מתמיד, שוכבת חולה במיטה. שפעת או וירוס קשה - לא ברור מי מהשניים החליט לתקוף את המערכת החיסונית החלשה והבלתי-מתפקדת בלאו-הכי. עוד בשעות בהן החום היה גבוה, ניתנה לי האפשרות המבורכת (או לא) להתרכז בלנסות ולהקל על הכאבים, ולנסות למצוא תנוחה נוחה ומתאימה, כזו שתשקיט ואף לו במעט את מערכת העיכול הקלוקלה. כמה שפחות ריצות לשירותים בעקבות הקאות ושלשולים - כמה שיותר טוב. מובן כמעט מאליו הוא הדבר שהעדפתי גם לא לנסות ולהכניס משהו לפה, גם לא לשתות מים - ולו אך שתשקוט מעט, המערכת המותקפת. אתמול רעדתי במיטה ובעיקר הקאתי על עצמי (ובהמשך, אל תוך שקיות ניילון. תיארתי לעצמי שחבל יהיה סתם כך ללכלך את השביל אל השירותים...), ותפסתי תנומה קלה מדי פעם, כשהחום ירד. בערב לקחתי מנה הגונה של סרקוואל, שאפשרה לי לישון היום עד שתיים. מאז כבר הכנסתי משהו לפה (שלא יצא מיד, להפתעתי) ואף הצלחתי לשתות בכמות הנדרשת (קולה, אלא מה). אפילו לעשן חצי סיגריה.

פחדים, אמרתי.

הם גואים בי עתה, בשלב של התאוששות איטית אך מפכחת למדי. בכל זאת - זוהי תקופת מעבר, תקופה של שינויים. ההידבקות במחלה עצרה בי מלנסות ולתת את הפוּש האחרון בעבודה - כמה מאות שקלים נוספים לכיס שאותם כבר לא אראה. משהו בי מצטער. לא רק על הכסף שאבד, אלא גם על התקופה שנגמרה. תקופה מסוייטת, אין ספק - אך תקופה לכל דבר ועניין. ואילו אני, בהיותי הנוברת המתמידה ברגשותיי, מנסה להתמודד עם הפרידה מהעבודה. מהמקום עצמו - החניון ממנו יצאתי לא פעם מאוחר בערב כאשר חיוך קל מרוח על שפתותיי שכן הנה - אני עובדת ומתפקדת ומסיימת עוד יום קשה בעבודה, ממש כמו אנשים אחרים - קומת הלובי וחדר השידור והבקרה המקצועיים, קומת האדמינסטרציה בה עבדתי עד לפני שיבוצי במתחם השידור, האנשים. קומץ אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, היו נחמדים וידידותיים אליי, ולא נטשו עד הרגע האחרון. מעטים שבמעטים היו ואוכל למנותם על כף יד אחת - ובכל זאת, קיוויתי לזכות לאפשרות להיפרד.

קשה לי לחשוב על כך שכבר אינני חלק אינטגרלי מאותה החברה שהעסיקה אותי כעובדת מן המניין. מעולם לא חוויתי פרידה מסוג זה, ורגשי הגעגוע הרומזים כי נטרפה עליי דעתי מעקצצים את העור.

אני מחכה ומצפה, אם כי בחשש לא קטן, להתחיל לעסוק בהנפקת האלבומים. אני זקוקה להיסח הדעת מאותן מחשבות מפלצתיות שדוהרות בתוכי כאילו היו סוסי מירוץ מאולפים היטב. לעבוד, מיקי, לעבוד. לעבוד, ולהרוויח, ולהשכיב לישון את הסוסים הלאים.

ואחרי כן, האוניברסיטה.

אני חוששת להיכשל. כבר.

ובמאמר מסגרת אספר שמ"רשת" אני לפחות מביאה איתי משהו הביתה - את האהבה ל - "Love My Way" ("הדרך לאהוב"), סדרה אוסטרלית משובחת להפליא שמשובצת בימי שבת בסביבות אחת עשרה וחצי בלילה. לכל מי שצפה ב - "עמוק באדמה" ואהב - "הדרך לאהוב" היא בשבילו, ומומלצת בחום