אני: היי מותק שלי!

 

ר': מה קורה מאמי שלי הכל טוב איתך?

 

אני: למעשה, אני בדיוק יוצאת מאיזה וירוס מגעיל...שלושה ימים הייתי במיטה! מה איתך, יקירי?

 

ר': אצלי הכל טוב מאמי

 

ר': נו איך את מרגישה עכשיו יותר טוב

 

אני: קצת יותר טוב, כן - חזרתי לעשן, זה כבר אומר משהו...

 

ר': חחחחחחחחח כן אומר הרבה

 

ר': מה עושה היום יוצאת לאן שהוא?

 

אני: לא, נשארת במיטה, להתחזק קצת

 

ר': אהה יופי מאמי שלי תרגישי טוב בובה

 

ר': תנוחי אל תמהרי

 

אני: מה איתך?

 

אני: איך בעבודה?

 

אני: (תודה! אני מקווה שיעבור מהר...מחר יום אחרון בעבודה! י-ש!!!)

 

ר': הכל טוב מאמי אצלי ובעבודה

 

ר': שמח בשימחתך מאמי

 

אני: ואיך בבית? עם הילדים?

 

ר': ברוך ה' מאמי הכל טוב גם איתם

 

אני: כבר בבית ספר, לא...?

 

ר': לא מאמי עוד שנה הם בני חמש

 

אני: אה! טוב, אז עוד קצת!

 

ר': לא ממהרים מאמי השעון לא יעצר גם ככה

 

אני: זה נכון. הזמן רץ...

 

ר': כן מאמי מה נעשה

 

ר': בובה אני חייב לעוף מאמי מחכים לי אני יוצא היום

 

אני: תהנה.

 

ר': אני ידבר איתך נשמה שלי

 

ר': תודה נסיכה יפה שלי

 

אני: בסדר. ביי לבינתיים. אוהבת.

 

ר': ביי עיניים שלי

 

 

---

 

ר' ראה אותי לאחרונה טרם הגיעו זוג קמטים לעטר את כריות עיניי, ובטרם החלה הפיגמנטציה של עור הפנים שלי להשתנות. גם הפסוריאזיס החל תופס מאז איזורים חדשים בגופי, וכולי, ככולי, אינה מי שהייתי. לעיתים, כשהוא מכנה אותי "יפה שלי", אני תוהה ביני ובין עצמי לו עדיין היה מוצא אותי יפה אילו היה פוגש בי כיום, כשנתיים לאחר פגישתנו האחרונה. אילו עדיין ביקש להחזיק בי כשלו. ואני שלו, מרחוק. מילותיו, נשלחות אליי על גבי צג הפלאפון או המחשב, מעטרות ומעוררות אשליה ישנה נושנה כי הוא עדיין ר' שלי - מתוק, חם, רומנטי. אני נאחזת בחוטיי התקשורת שהוא שולח אליי מדי פעם בפעם בכדי לחזק את תקוותי שגם אחרי כל השנים, התהפוכות שעברנו שנינו - איש איש בחייו שלו ושלה - לא המעיטו מאהבתנו האחד לשנייה.

 

השיחה האחרונה שלנו הטיחה את המציאות בפניי. המשכנו הלאה, אני והוא. ליתר דיוק - הוא המשיך הלאה, ואילו אני נסוגתי. עוד יכולתי אולי לומר, עד לאחרונה, שעוד רציתי בו. הקשר המתדלדל כרסם בצורך לשמור איתו על קשר, לראותו שוב. למעשה, אולי עדיף היה לו לעולם לא היינו מתראים עוד. הייתי רוצה שיזכור אותי יפה כפי שהוא זוכר, ולא כפי שאני רואה את דמותי העצלה משתקפת אליי מבתוך המראה כיום. דמות עייפה, חסרת חשק ומוטיבציה לטפח את מה שהטבע דאג לכער.

 

כאשר ע' מתקשר ופונה אליי ב - "היי, סקסית", אני משתדלת שלא להפטיר ב - "נו, באמת". את פלירטוטיו אני מקבלת במבוכה, אך משתפת פעולה עד לרמה מסויימת. ע' דווקא ראה אותי לא מזמן, אבל עדיין מתעקש לצלם אותי, ואילו אני, להפתעתי, נענית להצעה בחיוב ושואלת מתי, ומתי. ברגע שיתפנה לי קצת זמן, הוא משיב וכעבור זמן מה מעלה את ההצעה מחדש. בדמיוני אני מוצאת את עצמי שוקעת בתנוחות-סטיל נוטפות זימה וחושניות, מתענגת על כל רגע שבו אזכה לשחרר אל אור יום שוטף את מה שיודעת שמקונן בתוכי, רדום. ע' מושך אותי בעיקר ברמת המכנה המשותף האהוב עלינו כל כך - צילום. אני גם מציעה לו שנצא לצלם יחדיו איזה יום, והמחשבה על המצלמה שמתייבשת לה בפינת החדר וצוברת אבק מציתה מספר ניצוצות. מפתיע אותי גם החוט המקשר אל ר' - גם ע' נשוי עם שני ילדים קטנים, וגם לו בעיות בחיי הנישואין. תבנית?

 

ר' היה, במובנים רבים, האחיזה שלי בשפיות. כל עת שהיה מישהו שאהב - הייתה לי הזכות והפריבילגיה להרגיש נאהבת ושוות ערך. עתה, מכשגורמים רבים מצטברים להם יחדיו ור' גם הוא נראה מתרחק ממני בצעדי ענק - אין סיבה שלא להתעטף לי בקונכייה המוכרת. אלא שהפעם, הפעם אני מסתגרת ביתר שאת, חסרת הנכונות הבסיסית לטפל בעצמי. להוריד שיער מיותר, לטפח את הציפורניים, לחפוף את השיער. להתקלח. בשעה שגם איני עובדת בחוץ, נראה גם כי אין כל טעם. 

 

זה זמן כה רב שלא הרגשתי נשית. הליבידו שלי רותח מבפנים. ואני רוצה, רוצה, רוצה. אני חתולית, כמו שהבחור מהקפיטריה ברשת אומר לי. הוא צודק. אני חתולית שזקוקה להתמתחות מגרה ושליפת ציפורניים עסיסית. לטרוף, לשרוט, לפצוע. מיאו אחד גדול ומפעם - ולכוד בתוך דימוי-עצמי של לטאה מפוחדת.