"לא אכפת לי לאן תקחי אותי. אני רק רוצה לראות אותך, כבר רוצה לראות אותך", אומר ר' שלי ומגיח מתוך החשיכה, יפה תואר כשם שזכרתיו, אל תוך מושב הנוסע שלצידי. אני מוציאה את חגורת הבטיחות ומזנקת עליו בחיבוק חונק. הוא מעט מבולבל מעצם המעמד, וגם אני. ככלות הכל, עברו שלוש שנים תמימות מאז ראינו זה את זה לאחרונה. ובכל זאת - אנו נשאבים האחד אל תוך זרועותיו של האחר. אני ממהרת לגעת בפניו. לחוש את הזיפים, את העור המחוספס ועם זאת הרך והנעים כל כך למגע. אני מנשקת אותו ומותירה חותם חום על פניו, ואז ממהרת לנקותו. "ליכלכתי אותך", אני מתנצלת בחיוך. הוא מביט בי זורח, מתפעל. כמה שאת יפה, הוא לוחש באוזני. לא זכרתיך יפה כל כך. אני בוחנת אותו במבטי, את אותו הילד אשר גדל להיות לגבר התמיר שהינו. אני שואפת את ריחו אל תוך אפי, ידי עודה מונחת על לחיו, מלטפת בערגה. כמה זמן, אנחנו מהרהרים בקול. כמה זמן.

אני מסיעה אותו אל קרבת ביתי, ומחנה לא הרחק, מול בית הספר היסודי בו למדתי. הוא משעין את המושב לאחור ואוחז בידי. כל אותה העת, ידיו הגבריות חובקות את שלי, ואילו אני מעבירה את אגודלי ומשפשפת בעדינות על כף ידו - מדי פעם מקרבת אל פניי ומנשקת באהבה. גם הוא מנשק את שלי, כאביר שזה עתה ירד מסוסו ומקבל את פניי גבירתו. הוא מספר לי על השינוי שחל בו - כעת הוא אזרח שומר חוק, מפרנס את משפחתו בכבוד ונוצר בליבו את זכרונות בית הסוהר אשר מכים כפלאשבקים מהירים מדי בוקר עם קימתו, כך הוא מספר. לעולם לא אחזור עוד לשם, הוא מבטיח לי, ואני מאמינה. ובוטחת. שעות, אנחנו מדברים אל תוך השעות הקטנות של הבוקר - הוא מספר לי על חיי השגרה החדשים, ואילו אני מספרת על כאביי וקשיי, משתפת בכל אשר חותר תחת עורי. את רגישה מדי, הוא מפטיר. את חייבת להתחסן, להתחשל. לעמוד על שלך. להכיר בשוויך, בכשרונותייך. כמו תמיד, הוא שם להרים את רוחי. ורק מהביטי בו, בר' המקסים שלי, אני נמוגה מאושר. אני משעינה גם אני את משענת הגב ונשכבת לצידו. אני משמיעה את "קול גלגל" של שוטיי הנבואה לאחר שיחה קצרה על מוזיקה, ואנחנו מסכמים - זה השיר שלנו. מעתה יתנגן שוב ושוב, יקרב ויעצים את המתח המיני ששורר גם כך בינינו, את ההתרגשות הבלתי פוסקת, את המבטים מלאי האהבה ואת הליטופים ההדדיים. שנים תהיתי אם אצליח לגעת בו שוב, בר' שלי. להכיר שוב את זיו פניו, את קמריי גופו החסון. מה רבה היא האופוריה המלווה את המגעים שאינם מצריכים מאמץ כלשהו, ולו הקטן ביותר. בחלוף הדקות אני חוזרת ונוגעת, נצמדת וממששת, מרגישה אותו ושואפת את ניחוחו אל ריאותיי. "אבל תגידי לי", הוא חוזר ושואל, "איך מישהו לא חטף אותך עדיין?". אני מחייכת במבוכה למשמע השאלה בכל פעם בחדש ומביטה בו במבט מעריץ. אני לא צריכה. רחוק או קרוב - יש לי אותו.

"למה חיכיתי כל כך הרבה זמן?" - הוא שואל לא פעם, ספק אותי, ספק את עצמו, מחייך לעצמו ומפנה מבטו אל גג המכונית, כמצפה לתשובה. ניפגש המון, נכון? הוא שואל. המון, אני משיבה. בקרוב. גם נטייל בצפון, אנחנו קובעים. והוא ייקח אותי אל גבעה שהוא מכיר שמשקיפה על נוף מדהים. הוא ייקח אותי לשם. תוכלי לצלם, הוא אומר. ונוכל לקחת צימר, הוא ממשיך לתכנן. ואלכלך אותך. אני צוחקת. הוא מכיר, יודע עד כמה שונאת להתלכלך.

כמו אז, בפאתי הפארק, על אותו הספסל הישן ליד המזרקה, אני מצמידה את גופי לשלו ועוצמת את עיניי. מלפפת את זרועי בזו שלו. ראשי נושק את שלו, והוא מנשק נשיקות קלות, אוהבות ועדינות, מעביר יד רכה ובוטחת בשיערי. הוא מלטף באהבה, ואני שוקעת אל תוך גופו, מתמסרת אליו בכל מאודי. אתה שלי עכשיו, ואני שלך. אנו נותרים שקטים, "קול גלגל" מנעים את אוזנינו, ואנו הופכים לגוף אחד. נבלעתי בתוך חום גופו. ניחוח בית החזה, ממששת בסקרנות אין-קץ את מסתורי בטנו, חזו, זרועותיו, ידיו, פניו. נעלמת אל תוכו, והוא אל תוכי. מעולם לא חשתי של מישהו כמו שהייתי שלו, נתונה לחסדיו, באותם הרגעים בהם עטף אותי בזרועותיו וגונן עליי מכל פגע ורע. אף לו גרגר של חוסר וודאות ורוע השוטפים את החוץ לא הצליח לחדור את המעטפת שיצרנו לנו יחדיו, אני והוא. ביחד. חזקים מתמיד, בטוחים זה בתוך זה. מציאות הקיימת רק לנו, השייכת רק לנו. אני והוא. אנחנו. 

בשתיים לפנות בוקר הגיעה העת להיפרד. לכמה זמן, איני יודעת. טרם יצא את המכונית, אחז בי בחוזקה ונישק. שפתותיו בשלי, לשונו בפי, תשוקה שאין קץ לה. יצא אותי, והפתיע שוב בנשיקה מצמררת. אחזתי בו בכל הכוח שרק ידעתי. לומר אני אוהבת, אני צריכה, משתוקקת. אלייך. ורק אלייך. שוב אליי. במהרה. שוב אליי.

עם תגובות, בלי תגובות - לא מעניין אותי. זין על זה. לרגע, אני מאושרת. ואיש לא ייקח זאת ממני